<h1>דקדוקי סופרים לפרש"י</h1>
<h2>דף ב:</h2>
ד"ה ידיעות הטומאה. משמע שנעלמה ממנו טומאה אבל הוא זכור שאכל קדש ושהיה מקדש. ד"ה מי לא עסקינן. וקא קרי ליה המוציא. ד"ה דקתני יציאות. וע"כ לא מצית מפרשת ליה. ד"ה כרמלית שאינו לא הילוך תדיר לרבים ולא לתשמיש דיחיד. מי קנסוה רבנן הואיל והתחיל באיסור. למטה מעשרה. דאויר ר"ה [הוא] קנסוה רבנן ושויוה ככרמלית.
<h2>דף ג:</h2>
ד"ה משחשכה. דמוטב שנתיר לו להחזיר משנגרום לו לבא לידי חיוב חטאת. [בסוף הדף ממש] דהתם ליכא למיחש דילמא לישדינהו דאיחייב במיתת ב"ד, דשמא לא ישליכם, אבל הכא וכו'.
<h2>דף ד.</h2>
ד"ה מחשבתו. שנתכוין לפנותם מחצר זו. ד"ה למאן התירו. הא לא מסיק אדעתיה לבא לפנינו לישאל על כך.
<h2>דף ה.</h2>
ד"ה לדגלי מדבר. דכל מלאכות דשבת ממשכן גמרינן. ד"ה נעקר. המקבל ממקומו.
<h2>דף ה:</h2>
בראש העמוד. קורא בספר. כל הספרים שלהם היו עשויין בגליון. ד"ה גוללו אצלו, כגון גבוהה שלשה ורחבה ארבעה ור"ה עוברת לפניה. [בסוף הדף] ובן עזאי פוטר. כדמפרש, דקסבר מהלך כעומד דמי. ונמצא עוקר מרה"י ומניח בכרמלי' ועוקר מכרמלית ומניח בר"ה.
<h2>דף ו.</h2>
ד"ה לא עירבו אסורין. להוציא מן הבתים לחצירות, מפני שהבית מיוחד לבעליו והחצר רשות לכולן, נמצא מוציא מרשותו לרשות חבירו. וגזרו רבנן מרשות לרשות, ואע"פ ששתיהן רה"י לעשות סייג לתורה, להרחיק אדם מן העבירה, שלא יוציא מרה"י לר"ה. ד"ה משמשת שתי רשויות. פעמים שהוא משמש בתורת רשות היחיד ופעמים בתורת ר"ה. פתח פתוח כלפנים. לקמיה מפרש לה בשילהי כולה שמעתא.
<h2>דף ו:</h2>
ד"ה מגילת סתרים. שהיתה סתורה, מפני שלא ניתנו הלכות ליכתב.
<h2>דף ז.</h2>
ולענין לטלטל בתוכה הויא כרמלית, כדאמרינן בעירובין דאין מטלטלין בה אלא ארבע אמות ד"ה אטו כולהו. הנך ים ובקעה ואצטוונית לא זהו כרמלית שהוזכרה במנין ארבע רשויות. והא קתני אינן לא כרה"י ולא כר"ה ואין מוציאין וכו'. ש"מ זו היא רשות שלישית. ד"ה לא נצרכה. כגון קרן זוית שהכניס ביתו בתוך שלו והניח מקרקעו סמוך לר"ה. ד"ה אפילו היזמי והיגי. דדרסי עלייהו בסנדליהון. אבל צואה אע"ג דלא הוי שלשה לא דרסי עליה רבים, כי היכי דלא לתייסי מאנייהו.
<h2>דף ז:</h2>
ד"ה כזורק בארץ. וחייב, דאויר ר"ה משנח על משהו הוי הנחה. ולא דמי לנח על דבר המסוים ורחב ארבעה למטה מעשרה. ד"ה חורי ר"ה. חורים שבכותלים כלפי ר"ה. ד"ה לאו כר"ה דמו. אלא רשות לעצמן הן. ואם רחבים ארבעה הוו כרמלית ואי לא הוו מקום פטור. ד"ה והא לא נח. וכי נפלה חזרה לתוך ארבע אמות.
<h2>דף ח:</h2>
ד"ה אלא לאו. לא אמרינן מאי למעלה ולמטה דקתני, דיש חילוק בין דדלאי אותביה בין דתתאי אותביה. אלא ודאי למעלה. ד"ה אסקופת כרמלית. אינה רחבה עשרה, אבל רחבה ארבעה, והיכי קתני נוטל לכתחלה. ד"ה ומקום פטור. מקום שאין בו ארבעה על ארבעה.
<h2>דף ט:</h2>
ד"ה מנחה גדולה. התחלת זמן תמיד של בין הערבים, מכי מתחיל שמשא למיערב, דהיינו מחצי שבע שעות ולמעלה.
<h2>דף י.</h2>
ד"ה לא שכיחא שכרות. אין דרך להשתכר מבעוד יום, לפיכך יגמור סעודתו ויתפלל, אבל בלילה עשויין להשתכר בסעודתן.
<h2>דף י:</h2>
ד"ה ויקרא לו. גדעון קרא להקב"ה "ה' שלום". שאלת שלום. לקמן מפרש שהוא שם של קודש. ד"ה שייף ליה משחא. ישפשפנו בשמן בין עיניו, דבר הנראה. מתוך שתשאלנו אמו מי עשה לך כך, יאמר לה פלוני עשה וגם פת נתן לי. ד"ה הוה נקיט. ורשאי להאכילה לישראל [עד כאן נמצא בשני כתבי יד שתחת ידי. והשאר אינו בשום כ"י מן ואע"ג דרב חסדא וכו'. ונראה מזה שזוהי הוספת איזה תלמיד. ואינו מלשון רש"י]. סוד"ה שישיבתה קרובה. א"ר יוסי נביא גדול היה עבר, קרא לבניו מעין המאורע שקרא שם בנו פלג. סוד"ה חולי. כגון אשתא צמירתא וחולי הראש. סוד"ה חברים. לקריאת שמע דאורייתא, דכתיב ובשכבך ובקומך. סוד"ה עיבור שנה. וטורח היה להם אם מפסיקין, דשמא ישכחו מה שחישבו. ד"ה לא יעמוד אדם בר"ה ויושיט ראשו לרשות היחיד וישתה. התם מוקי לה בכלים הצריכים לו. וטעמא שמא ימשוך הכלי אליו ונמצא מתחייב חטאת.
<h2>דף יא:</h2>
ד"ה לענין מעשר. אבל הוציאו. ד"ה בחמין. שמזגו במים חמים. שהיו מוזגין היין במים חמין להפשיר קרישתו. ד"ה בקיסם שבאזנו. בסוף הדיבור. וישכרוהו למלאכתן. סוף דבור המתחיל הדיוט שחקק קב בבקעת. וכל דרך הוצאה של זב בכך. קודם ד"ה מיבעי ליה לספירה. זב בעל שלש ראיות א"צ לו, והרי הוא כשאר כל אדם ואין דרך הוצאתו בכך. ד"ה מיבעי ליה לספירה. דכתיב וכי יטהר הזב וספר לו שבעת ימים לטהרתו. וצריך הוא לכיס לבדוק עצמו שבעת ימים בנקיות שאילו וכו'.
<h2>דף יב.</h2>
ד"ה מקטע להו. ובשבת, כך מצאתי בשני רבותי.
<h2>דף יב:</h2>
ד"ה בתוך חולי ישראל. שמתוך שכוללו עם הרבים תפלתו נשמעת בזכותן. ד"ה שבתו בשלום. נוחו בשבתכם בשלום. ד"ה סועד. ומשום רבינו יעקב שמעתי סוער תרגום של פוקד. כלומר מפקד ומבקר סוד"ה ואפילו גבוה. דליכא למיחש להטייה, כיון דגזור רבנן לא פלוג במילתייהו. ד"ה שמש קבוע לא יבדוק, לפי שאימת רבו עליו אם ימצא בו דבר מגונה.
<h2>דף יג:</h2>
ד"ה אין אנו מספיקין. לפי שהן תדירות. ל"א אין אנו מפסיקין מלעשות י"ט בכל יום [וכן הגיה ר' יעקב עמדן מסברא דנפשיה. ובחנם מחקו בעל מסורת הש"ס]. ד"ה סותרין דברי תורה. דכתיב נבלה וטרפה לא יאכלו הכהנים, כהנים הוא דלא אכלי הא ישראל אכלי. בשיטה אחרונה. מאן תנא, מי הוא התנא האומר כן.
<h2>דף יד.</h2>
ד"ה שלישי שני לקודש. האוכל אוכל שני, נעשה גופו שני לקודש. ד"ה עסקניות הן. ונוגעות בבשרו ובמקום טנופת. וגנאי לתרומה בכך ונמאסת לאוכלה כשנוגע בה בידים מסואבות. ורבותי מפרשים חיישינן שמא נגע בטומאה. וק"ל א"כ ניחוש שמא נגע באב הטומאה, ונמצא היד ראשון ויטמאנה. ד"ה הא תו למה לי. מי נפקי להו מכלל ידים סתם. הא לא גזרו סמוך לנטילתו מגע תרומה. (כ"כ בכ"י רומי .)(9 ובכ"י ספריה הבריטית גרסינן "אי נימא הך דסתם ידים גזור רישא, הא תו למה לי. מי נפקי מכלל סתם ידים, הא לא גזור סמוך לנטילתן מגע התרומה").
<h2>דף יד:</h2>
ד"ה וכל משקה וכו'. בשורה י"ט בדפוס וילנא. ואוכל הנוגע בהם אינו פוסל את התרומה. ואפילו הכי גמרינן מיניה משקין הבאין מחמת שרץ בתורת קל וחומר בפ"ק דפסחים. (כ"כ בשני כ"י הנ"ל).
ד"ה גזירה משום משקין הבאים מחמת שרץ. שאינם צריכים הכשר להביאם לידי קבלת טומאה. (כ"כ בשני כ"י הנ"ל). בשיטה אחרונה. שאסר הוציא מרשותו לרשות חבירו, אע"פ ששניהם רה"י.
<h2>דף טו.</h2>
רש"י שורה שלישית בדפוס וילנא. עשירית האיפה שחייבת בחלה, כדכתיב ראשית עריסותיכם.
ד"ה שחייב אדם. אלא כך למד מרבותיו שמעיה ואבטליון. ויש מפרשים בלשון רבו מפי משה רבינו. ולבי מגמגם וכו'.
<h2>דף יז:</h2>
ד"ה בנותיהן. במסכת ע"ז פרכינן בנותיהן דאורייתא נינהו ומשני הני מילי דרך חתנות ומדרבנן דרך זימה.
<h2>דף יח.</h2>
ד"ה מידי גבי הדדי תניא. לאו חד תנא תני לתרוייהו פלוגתא, וכיון דלאו גבי הדדי נינהו, חדא תניא רבי חייא וחדא תניא רבי הושעיא. וחד מינייהו תני לעפר בלשון אפר.
<h2>דף יט:</h2>
ד"ה כרכי דזוגי. מחצלאות שמכסין בהם פרגמטיא של ספינה. דזוגי לשון זוג, לפי שהן שתים ועשויות כאהל. ובתשובות הגאונים מצאתי כרכי דזוזי ומפרשים שזה לשון ספינה בלשון ארמי. ד"ה חררה. עוגת רצפים, טורטיל בלעז. (כ"כ בשני כ"י הנ"ל). ד"ה יקרמו. כמו קרום. קרושטיר בלעז. (כ"כ בשני כ"י הנ"ל).
<h2>דף כ.</h2>
ד"ה ובגבולין. צריך אדם להבעיר מדורתו כדי. ד"ה בן דרוסאי. לסטים היה, ומבשל בישולו שליש. איתמר נמי דמאכל בן דרוסאי שוב אין בו משום בישול. ד"ה מדובקים בתנור. בכ"י רומי הדביקים. ובכ"י לונדון הדבוקים. ד"ה תני ר' חייא. משום רבינו יצחק הלוי זצ"ל וכו' ושאר רבותי. ד"ה קנים מבדרן. לכאן ולכאן, ואחת מהן שהוצתה לא תמצא את חבירתה להבעירה. (כ"כ בשני כתבי היד הנ"ל. והוא הנכון ודאי).
<h2>דף כ:</h2>
ד"ה כיתנא. קירפיר בלעז. וניעור מן הדק דק שבו. ד"ה גושקרא. ונופצין אותו וטווהו ועושין ממנו בגד ואסור לעשות ממנו פתילה כדמפרש בגמרא בכל פסולי פתילות דמתניתין. ד"ה שיברא. מין עשב ארוך. ויש אומרים אורטיא. ד"ה איפרוכי. לא מצי למעבד פתילה מינה. ד"ה מכאן. שלא יתן חתיכת זפת או שעוה בנר. ד"ה שעוה. והפתילה בתוכה. (כ"כ בשני כ"י הנ"ל).
<h2>דף כא.</h2>
סוד"ה כרך דבר לעשות פתילה. כגון פסולי פתילות דמתניתין. ד"ה שמחת בית השואבה שאני. דלא כתיב ביה להעלות נר ולאו דאורייתא היא. סוד"ה ומותר להשתמש לאורה. לצורך תשמישו.
<h2>דף כא:</h2>
ד"ה ואי איכא מדורת אש וכו' שהנר של מצוה הוא. ד"ה בחותמו. מוצנע וחתום.
<h2>דף כב.</h2>
ד"ה מימין. בכניסתו לביתו מימינו. ד"ה במה ששפך. בידו ששחט בה ולא ברגלו. ד"ה פיארה. שקורין ברושריץ.
<h2>דף כב:</h2>
ד"ה סוף סוף למ"ד וכו'. דהא לדידיה אפילו משרגא לשרגא אסיר. אי הדלקה עושה מצוה. אם המצוה של חנוכה תלויה בהדלקה מדליקין כדאשכחן במנורה. ספר אחר, דכיון דאדליק קמייתא תו לא איכפת לן אי מכחיש לה לאדלוקי חברותיה שכבר עברה מצותה. ד"ה אי אמרת בשלמא הדלקה עושה מצוה משום הכי לא עשה ולא כלום. דכיון דזו היא מצותה צריך במקום חיובא דהיינו מבחוץ בחצר בין הונחה כבר בין לא הונחה. אלא אי הנחה עושה מצוה אמאי לא עשה ולא כלום. הרי נעשית מצותה במקום חיובא.
<h2>דף כג.</h2>
סוד"ה משתתפין בו. הילכך חשוב ממון דידיה. ד"ה חשדא דעלמא. בני עיר אחרת העוברים שם בשוק.
<h2>דף כג:</h2>
דרחים. אוהב. לאוהבי מתרגמינן לרחמי.
<h2>דף כד.</h2>
ד"ה בארבע תפלות. ערבית שחרית מוסף ומנחה. כיון דחובת תפלה זו היום. ד"ה אין נביא בר"ח. ה"נ הואיל ואילמלא ר"ח אין מוסף בחנוכה לא בעי לאדכורי. ד"ה אין נביא במנחה בי"ט, ואע"ג דאיתיה בשחרית, הואיל וכו' לא אמרינן.
<h2>דף כד:</h2>
[ד"ה] ככל הני שמעתתא. דרב הונא ודרב יהודה ודרב גידל ודרב אחדבוי בר אמי. ד"ה לבדו. למעוטי מילה שלא בזמנה דלא דחיא שבת וי"ט. דאי לאו דמיעטה קרא הוה אתי בקל וחומר דתידחי.
<h2>דף כה.</h2>
ד"ה בטמא. בין שאני טמא והוא טהור ובין שהוא טהור ואני טהור. ד"ה שכן. יש בו חומרי פנקעכ"ס. וראוי אף לזו. חייבין עליו משום פיגול. שחט ע"מ לאוכלו חוץ לזמנו, ואפילו אכלו בזמנו, זהו משום פיגול. ומשום נותר. אכל ממנו חוץ לזמנו אבל לא חישב בשעת שחיטה, זהו משום נותר.
<h2>דף כה:</h2>
ד"ה הדלקת נר בשבת. שהולך ונכשל ואוכל באפילה.
<h2>דף כו.</h2>
ד"ה שהוא עף. ונדבק בכתלי הבית ומבעיר את הבית. ד"ה ליוגבים. והניחן נבוזראדן להספיק ללבושי המלך. [בשיטה אחרונה] הלכך אין מסככין אפילו באונין כדלקמן.
<h2>דף כו:</h2>
ד"ה אמר קרא. בבגד צמר או בבגד. פרט אחר כלל.
<h2>דף כז.</h2>
ד"ה רבא אמר כי לית ליה. לתנא דרישא בשאר בגדים טומאת שרצים. ד"ה הדר ביה רבא מההיא. אלא דלתרוייהו בשאר בגדים ובשאר טומאות שלש על שלש. [כ"כ בכ"י רומי ובכ"י ספריה הבריטית]. ד"ה ה"ג. דודאי בשאר טומאות מטמאו שאר בגדים. [כ"כ בשני כ"י הנ"ל].
<h2>דף כז:</h2>
ד"ה סד"א כדרבא. למימר דלטלית. צמר ופשתים. ד"ה כתיב הכנף. דהאי הכנף קרא יתירא הוא. ד"ה מין כנף. ממין הטלית יהא הציצית, הכי משמע ציצית של כנף יהא. ואם של משי הוא ציצית משי פוטר בה. וכתיב צמר ופשתים. והדין שאין ציצית אלא מצמר ופשתים, דכתיב צמר ופשתים גדילים תעשה לך, דמשמע נמי מהן תעשה אותן. סוד"ה שאינה בראייה. ואי מרבינן לה מאשר תכסה בה קא עקרת ליה לוראיתם. ד"ה משישלה. שיהיו שולקין אותן ומעלין אותן ששולקין אותו בו ללבנו. ד"ה אלא פשתן. שאף אהל עצמו טמא.
<h2>דף כח.</h2>
ד"ה מה תחתון. המחוברות בקרסי זהב, ולמעלה מהן אהל יריעות עזים, ולמעלה מהן מכסה עורות האילים. ד"ה ושלקה ביד כהן. משהראהו לכהן נעשה נגע.
<h2>דף כח:</h2>
ד"ה שי"ן. ויש רצועה קטנה כפופה כמין יו"ד, דהיינו שדי. וכיון דאות השם נקמטת בקמטין שלו. ד"ה בשערן. בשיער מין קלף. ונתפרות בגידין של מין קלף, כלומר בשל טהורה. ד"ה טמאה היא. אם היו בה שלש על שלש. ד"ה ודכולי עלמא אית להו. דרבי אליעזר דאסר קסבר קיפול אינו מועיל לבטל, והו"ל כלי. וכיון דאדליק ביה פורתא, כיון שהיו מצומצמות הוה ליה שבר כלי.
<h2>דף כט:</h2>
ד"ה במגוד. קיביליי"א בלעז, דגרע מקופסא. ד"ה ומאי. הואיל ולרבי אליעזר חשיב ליה לקבולי טומאה. ד"ה מדקתני. במתניתין פתילת הבגד, דמשמע שעדיין בגד הוא. וחשוב בעיניו. [תיבת "קצת" ליתא בכ"י ספריה הבריטית]. ד"ה של בגד. משמע שניטלה מן הבגד. [כ"כ בשני כ"י הנ"ל]. ד"ה ויתן ראש הפתילה. והשמן נמשך אחר הפתילה לראש הדולק. ד"ה דלא מיפסיק. מידי. שהיא מונחת תוך הנר למעלה מכיסויו.
<h2>דף ל.</h2>
סוד"ה מה חדל אני. לדעת מנין ימים שאני מתקיים בשנה אחרונה. לוייה. [רמז לרבו רבינו יצחק הלוי].
<h2>דף ל:</h2>
ד"ה סליק. מנענע מלאך המות באילנות להשמיע קול הומה [נ"ל לשון הומיה].
<h2>דף לא.</h2>
ד"ה מפני מה. ל"א של בבליים אינו סגלגל. וזה ישר. [כך הגירסא בכ"י ב.מ. ובכ"י רומי לישנא אחרינא אינו סגלגל גרסינן, אינו עגול וישר]. סוד"ה דעלך סני. עליך שנאוי שיעבור חברך על דבריך, לוי"ה. ד"ה ישועות. סדר נזיקין. רעיא חגרא ועיזא רהיטת. והעז קלה לרוץ, ואינו יכול להגיעה ולהלקותה על סרחונה. אגב חוטרא מילי. כשהיא באה לפתח גדרות צאן.
<h2>דף לג.</h2>
שבועת שוא. זה המשנה את הידוע, על עמוד של אבן שהוא של זהב. ושבועת שקר, שאין שקרותו ובדאותו ניכר.
<h2>דף לג:</h2>
ד"ה שווקים. סדרי מושב בתי שווקים. ספר אחר, וחצירותיהם וחוצותיהם של עיירות.
<h2>דף לד.</h2>
ד"ה תורמוסי תרומה. כדאמ' במסכת פרה בסדר טהרות ובספרי [פרשת] פרה אדומה. ד"ה עישרתם. פירותיכם אלו לסעודת שבת. ד"ה עירבתם. אבל בנר לא שייך למימר הדלקתם, דדבר הנראה לעין הוא, דהא קא חזי אי אדליק אי לא אדליק.
<h2>דף לד:</h2>
ד"ה ראה שני בין השמשות. דילפינן מוהזב את זובו לזכר ולנקבה, הוקשו זה לזה, מה נקבה בימים אף זכר בימים. [קודם ד"ה ראה אחת בין השמשות] תוספ' וכתיב כל נבלה וטריפה לא יאכלו הכהנים. ועל ספק מליקה נאמר המקרא, דלא הותרה מספק. ואע"פ שאין הכהנים אוכלים [אותה] מגינה היא על הבעלים עד שיוודע הספק, דומיא דאשם תלוי. אלא שזו נאכל וזו אינה נאכלת. ואין אכילתה מעכבת מלהגן עליו. דהבאתה להגן היא ולא לכפרה. שהרי ספק הוא לקרבן ודאי. [נלע"ד שזוהי הוספה מהרשב"ם].
<h2>דף לו:</h2>
ד"ה כירה. עשויה כמין קדירה וכו'. ד"ה גפת. שהוציא שמנו וכו'. ד"ה או. ע"ג גחלים לכבותם ולצנן חומם וכו'. ד"ה אף. הואיל וגרוף וקטום וכו'.
<h2>דף לז.</h2>
ד"ה לעולם. דאילו לשהות וכו'. ד"ה לאו. דלבית שמאי וכו'. ד"ה אלא דאפילו לשהות בעי גריפה וכו'. ד"ה שתי כירות. וקיר של חרס מפסיק וכו'. ד"ה משהין. משום דסליק ליה הבלא וכו'. ד"ה לשהות. ובסיפא פליגי בחזרה וכו'. ד"ה מתני' ר' יהודה. דבעי גריפה אבל לשהות לא בעי גריפה וכו'. ד"ה קשיא לב"ש. דאפילו בגרוף ולא כלום וכו'. ד"ה בחמין ותבשיל, דב"ש שרו חמין ולא תבשיל ולא גריפה. ד"ה נעורת. בלעז ארישטיי"ש.
<h2>דף לז:</h2>
ד"ה מצטמק. מתמעט וכויץ ובלעז ספיר"ט. ד"ה מצטמק. וכן כל תיבה שראשה ותחלת יסודה צ' וכו'. ד"ה שאני הכא דקטמה וגלי דעתיה דלא ניחא ליה בצימוקיה וכו'. ד"ה גחלים של רותם. חמין יותר משאר גחלים לפי שאינם ממהרין לכבות וכו'. [נלע"ד שלפי גירסת הכתב יד נשתנה הפשט בדברי רש"י. לגירסתנו יש כאן שני טעמים נפרדים. האחד שהן חמין יותר ועוד שאינם ממהרים לכבות. ולכ"י הכל טעם אחד שחמימותן אינה אלא מחמת שאינן ממהרות לכבות אבל אין בם חום עצמי].
ד"ה הא דקתני קרמו פניה שרי. היינו לא בישל. ד"ה כסא דהרסנא. דגים המבושלים בשמנן ובקמח. ד"ה לפדא. מאכל שעושים בחשיבות מתאנים [נלע"ד דלפי גירסת הכ"י מיירי במאכל הנעשה בחשיבות.
<h2>דף לח.</h2>
ד"ה וכל המצטמק ויפה לו. כלומר וכן כל שאר המצטמקין. ד"ה קתני מיהת. וקשיא בין לרבה ורב יוסף. ד"ה אי קודם גזירה. אתמר דר' חייא בר אבא. ד"ה ואי לאחר גזירה קשיא נמי שוגג דאפילו שוגג הוה ליה למיסר. דאילו מתניתא קודם גזרה נשנית ד"ה המבשל בשבת, [כאן דילג המדפיס שיטה שלימה]. ד"ה וה"ה נמי לשוכח. ד"ה קשיא דרבי מאיר אדרבי מאיר. דתניא לעיל. [כצ"ל, דברייתא היא, ולא משנה]. ד"ה כאן בגרופה וקטומה. הלכך אפילו דיעבד אסר. ד"ה עבר ושהה. מותר לכתחלה לאוכלה או לא. ד"ה והביאו לפנינו. וכו'.
<h2>דף לח:</h2>
ד"ה מחזירין. ביום המחרת דלא תימא וכו' אבל ביום לא מוכחא מילתא דשקל ליה אדעתא דאהדורי ובטלה לה הטמנה דאתמול וכו'. ד"ה אבל הניח ע"ג קרקע. והוי ליה כמטמין לכתחלה וכו'. ד"ה מיחם. קומקפוס שמחממין בו וכו'. ד"ה כופח. וכירה יש בה שיעור מקום שפיתת שתי קדירות וכו'. ד"ה שנחלקה לאורכה. שנחלקה רחבה לשתים וכו'. ד"ה בשביל שתתגלגל. עד שתהא מגולגלת וכו'.
<h2>דף לט.</h2>
ד"ה כל שבא בחמין. שהרי נתקן כבר קצת וכו'. ד"ה מדיחין אותו וכו'. ד"ה שהדחתן זו היא גמר בישולן וכו'. ד"ה והא דתנן בפרק חבית נוטלין וכו' ונותנין את המים וכו'. ד"ה דשרי. דאין דרך בישול בכך וכו'. ד"ה שמא יזיז עפר. והוי חופר גומא והוי תולדה דחורש וכו'. ד"ה לתוך אמה של חמין ומודה בהו ר' יוסי וכו'. ד"ה מי סברת מעשה באמבט' מי טבריא וכו'. ד"ה ארישא קאי אבל לר' יוסי כה"ג לא הוה מיתסר וכו'. ד"ה והא מעשה דאנשי טבריא וכו'. [ל"ט:] ד"ה בטלה הטמנה. ואע"ג דממילא אסירי להו וכו'. ד"ה להשתטף, שנותן על גופו וכו'. ד"ה והאי תנא. כחמין שהוחמו בשבת דאסירי וכו' כחמין שהוחמו ביו"ט ואסורין ברחיצה וכו'. ד"ה בכלי. דמוכחא מילתא וכו'.
<h2>דף מ.</h2>
ד"ה הני מילי. במכריע במשנה כגון ההיא דמטלניות וכו'. ד"ה א"ל רב יוסף, בבית רבה בר נחמני שהיה ראש ישיבה וכו'. ד"ה מאי תבעי לך. שיטתא דתלמודא פרכא ליה וכו'. ד"ה דילמא ללא שמיע ליה וכו'. ד"ה כחומרי דרב. בר מהני תלת חומרי. אבל בקולי דרב איכא למימר וכו'. ד"ה רוחץ בו מיד. להמתין בכדי שיעשו וכו'. ד"ה רוחץ בו מיד. וכו'. ד"ה ועדיין היו רוחצין בחמין. שהוחמו מערב שבת וכו'. ד"ה במקומה עומדת. ואסור.
<h2>דף מ:</h2>
ד"ה כי האי תנא. התחילו לאסור את הזיע וכו'. ד"ה אלונטית טיול"א ולי נראה וכו'. ד"ה אלא עד שתפיג צינתן במקצת וכו'. ד"ה לאיסורא. אמרה תנא קמא דמיא הוא דשרי להפשיר, אבל שמן לא, דהפשרו זהו בישולו. ד"ה והיכי דמי. יד סולדת יש שסולד. ד"ה באמבטי. כמין בריכה עשויה בקרקע שהמים נאספים שם. ד"ה ושמע מינה הפשרו. במקום הראוי לבשל וכו'. ד"ה אסור לאומרן, במקום הטנופת ואפילו בלשון חול. ד"ה דהא מעשה דרבי. בחמי טבריא הוא דהוה דהא ר' יהושע דאמר וכו'. ד"ה ואפילו עומדת בחצר (בסוף העמוד) דליכא למיגזר נמי שמא יתיז.
<h2>דף מא.</h2>
ד"ה דלית ליה גידודי. אצל שפתה כמו באמצעיתה וכו'. סוד"ה שם ודלית ליה גידודי דמיא לנהר ואסור. ד"ה כבולשת. חיילות גוים הבאים לעיר על שם שמחפשים ובולשים את העיר קרי לה בולשת כדמתרגם ויחפש ובלש. ד"ה אי לא עקר. רגליו [הערת המעתיק, אבל הרי"ף פירש שעקר המים, ומשום הוצאה נגעו בה. ובעל המאור חולק עליו].
ד"ה כי נחית. ואין כאן משום צניעות ואסור לכסותו. ד"ה כי סליק. ופניו כלפי העם מותר לכסותו. ד"ה פתחו פומייכו. וידא הבל של זיעה. ד"ה ולא הלך ד' אמות קודם שיישן. ד"ה שותין. מימיו בשבת וכו'. עוד שם. ובגמרא מפרש וכו'. עוד שם. כלי שיש לו בית קיבול קטן וכו'. עוד שם. ורבותיי מפרשים וכו'. עוד שם. ולי נראה הפך וכו'. עוד שם. לשון שוליים הוא וכו'. ד"ה אנטיכי. בגמרא מפרש בי כירי. ד"ה בי כירי. חלל יש בכירה אצל חללה שהגחלים בו וכו'. ד"ה בי דודי. יורה גדולה עושין לה שני שוליים ונותנים גחלים בין שניהם והמים על העליון. ד"ה שנחושתה. ובלשון משנה נחשתו של תנור וכו'. סוד"ה ואע"פ שגרפו גחליהם.
<h2>דף מא:</h2>
ד"ה אבל לצרף. כגון שפינה ממנו החמין. סוד"ה אלא שיעור להפשיר. שפינה ממנו החמין.
<h2>דף מב.</h2>
ד"ה גחלת של מתכת. פסולת של ברזל מכבין. ד"ה קוץ ברה"ר. דאיסורא דרבנן בעלמא הוא. ד"ה אפילו טובא. נמי יעבירנו בעקירה אחת. ד"ה בכוס. דלשתיה קבעי להו דלא ניחא. ד"ה ספל הרי הוא כאמבטי. הואיל ולאו לשתיה קא בעי להו אסור דניחא ליה וכו'. ד"ה מי סברת ר"ש אסיפא קאי, דלא שרי ת"ק אלא חמין לתוך צונן ואסר איהו אף חמין לתוך צונן.
<h2>דף מב:</h2>
ד"ה תמחוי, כמין קערה גדולה. ד"ה חוץ מדבר שיש בו חומץ וציר. ד"ה או דילמא אסיפא קאי, דאפילו בכלי שני נמי אסור. ד"ה אין נותנין. כלי בשבת. ד"ה כלי תחת הנר. משום דהוי כקובע לו מקום. ד"ה לאשפה. ויש לחוש שמא תשבר. סוד"ה אבל כופה עליה כלי. אלא לדבר הניטל. ד"ה שאינה מצויה. כמו מדרון וטפטוף שמן דמתניתין. ד"ה נשברה לו חבית של טבל, לא גרסינן. ד"ה מביא כלי. ואף על גב דטבל דבר שאינו נוטל הוא בשבת. ד"ה ניצוצות. של שלהבת הנוטפות מן הנר נותנין כלי תחתיהן כדי שלא ידלק מה שתחתיה ואע"ג דניצוצות לא שכיחי ולא מיטלטלי.
<h2>דף מג.</h2>
ד"ה וכן קורה שנשברה כולה וכו'. ד"ה בכשורי חדתי, שלא נדבקו עדיין. ד"ה מפני שמבטל כלי מהיכנו. מהכנתו שהיה מוכן מתחלה. ד"ה מוכן הוא. מתוקן הוא ומותר לטלטלו. ד"ה אין בהן ממש. ומותר לטלטלן אחר שנפלו לתוכו. ד"ה הראויין. לשתיה. ד"ה כלי ביה"ש. אבל אם נתנן שם וכו'. סוד"ה בצריך למקומו. מוליכו עד מקום שירצה. ד"ה על גבי אבנים. מפני הגשמים שלא ימוחו או שלא יקבלו סיד אחר ששרויות במים. ד"ה למיזגא. להשען שכל ישיבתן כך היה.
<h2>דף מג:</h2>
ד"ה שתי חלות. וכשרודה אותה מניח בה שתים וכו'. סוד"ה שם דמסתמא לא מכרן. ד"ה ומני. שהוצרכת לתרצה כשחושב וכו'. ד"ה שלא יעשנה כמצודה וכו'. אחרי ד"ה לשמעתיך בא ד"ה עושין מחיצה. לצורך המת. ד"ה בשביל חי. כדמפרש ואזיל. ד"ה ואין עושין מחיצה למת. ואפילו בכלים, בשביל מת. אלמא אין כלי ניטל אלא לדבר הניטל. [כן הוא בשני כתבי היד]. ד"ה מת המוטל בחמה. ויש לחוש שמא מהרה יסריח. ד"ה חם להם למטה. מן הקרקע שריתחו חמה. ד"ה זה זוקף מטתו. ונמצאת מחיצה עשויה וכו'. בסוף ד"ה שיזקפום וישמיטום וכו'.
<h2>דף מד.</h2>
ד"ה מטלטלין נר חדש. שאינו מאוס וחזי לאישתמושי ביה וכו'. ד"ה אבל הני. לא אסיק אדעתיה שיכבו כל היום כולו. ד"ה שיחדה למעות. מיתסרא בהזמנה בעלמא ואע"פ שלא הניח עליה מעות מעולם. ד"ה מטלטלין נר חדש. והא רבי יהודה קאמר לה דאית ליה מוקצה אלמא לא מיתסר בהזמנה מדקתני אבל לא ישן, משמע דהדליקו בה אסור, אבל לא הדליקוהו שרי ואפילו הזמינו, דקתני אבל לא ישן ולא קתני אבל לא המיוחד לכך. [נלע"ד שהמדפיס מפני דיילוג הדום דילג מן "דקתני" עד "דקתני"].
<h2>דף מד:</h2>
ד"ה מוכני שלה גבי שידה תנן במסכת כלים וכו'. מוכני. אופן רוד"ה (ראד) בלעז. [כן הוא בכ"י בריטיש מוזעאום. ובכ"י רומי נשתבש "רואה"]. ד"ה בזמן שהיא נשמטת. כגון אופני עגלה שלנו שאדם יכול לסלקן מן העגלה. ד"ה אינו חיבור לה. ונטמאה השידה לא נטמא המוכני וכו'. ד"ה ואינה נמדדת עמה. דכלי עץ איתקש לשק שהוא מיטלטל מלא וריקן וזה אינו מיטלטל מלא ותנן במסכת כלים ומייתינן לה בגמ' דמנחות וכו'. ד"ה שם. ואע"פ שהיא אינה מחזקת מי סאה דקסברי אף עוביה נמדד עימה וכו'. ד"ה ואינה מצלת עמה באהל המת. דהוי אהל לעצמו וכו'. ד"ה שם. והרבה תשובות בדבר וכו'. סוד"ה שם. ועוד אם המוכני מוקף צמיד פתיל הוא יציל בפני עצמו כלים שבתוכו ועוד בפירוש היא שנויה במסכת כלים בהלכות כלי עץ דהלכות כלי חרס נשנו לבדן והלכות כלי עץ נשנו לבדן. ד"ה ההיא רבי שמעון היא. ומיהו מעות לא חזו למידי וכו'.
<h2>דף מה.</h2>
ד"ה ע"ג דקל. וידלק שם בשבת דליכא למיחש דאי יכבה לישקליה. סוד"ה מקמי חברי. להדליק נר אלא בבית ע"ז. ד"ה בשעת הדחק. סכנה, אלמא שלא בשעת הסכנה אסור. ד"ה אין מוקצה לר"ש בדבר הראוי אלא שמן שבנר וכו'. ד"ה הואיל והוקצה למצותו של שבת. ד"ה הוקצה לאיסורו לאיסור כיבוי. סוד"ה והוקצה למצותו לית ליה. ואפילו בשעת המצוה והתניא סיככה לסוכה וכו'. [כתוב בשט"מ שהכל דיבור אחד]. סוד"ה דתני ר' חייא כו' אין נוטלין עצים. דאיתקצאי מחמת איסור סתירת אהל ביו"ט. אמצע ד"ה אלא מן הסמוך לה. ומהך דתני ר' חייא בר יוסף הוה מצי לאיתובי ברישא אלא ניחא ליה לאותובי ממתניתא דר' חייא ור' אושעיא כדאמרינן בסוף מס' חולין כל מתניתא דלא מיתניא בי ר' חייא ובי ר' אושעיא לא תותבי מינה בי מדרשא כול'. ד"ה ור"ש מתיר. אם נפלה, דלית ליה מוקצה והכי מוקמינן לה במסכת ביצה. ד"ה ושוין בסוכת החג בחג. שהיא אסור, שהוקצה למצותה דמצותה כל שבעה. ד"ה כעין שמן שבנר קאמינא. ולאו משום איסור אלא משום מוקצה וכו'. עוד שם. ומשכבה אין בה מצוה. אמצע ד"ה אלא גרוגרות וצמוקין. ומשנשתהו שם מעט אינן ראויים לאכילה וכו'.
<h2>דף מה:</h2>
ד"ה ורבי לית ליה מוקצה. דקס"ד מדבעי מרבי אליבא דר"ש וכו'. ד"ה משקין. דרך להשקות בהמה לפני שחיטה שתהא נוחה להיפשט. ד"ה איבעית אימא הני. מדבריות נמי כגרוגרות וצימוקים דמי וכו'. ד"ה סרוייא קרוייא. על שם מקומם. ד"ה דאית ביה אפרוח מת. דלא חזי למיכליה ולכלבים נמי לא חזי ואע"ג דאמר ר"ש מחתכין את הנבלה לפני הכלבים הני מילי במסוכנת כדמוכח התם בביצה וכו'. ד"ה מאי איכא למימר. כלומר הא חזי לכלבים. ד"ה דאית בה ביצת אפרוח. דכלב לא אכיל לה משום קליפה. ד"ה ואת לא תסברה. וכו'. ד"ה אלא בנר. ישן כרבי שמעון דמתיר אבל מנורה כו'. הלכך אי לאו דרב יצחק לא הוה ידענא ליה וכו'.
<h2>דף מו.</h2>
ד"ה חידקי. חיתוכין סביב לה קרני"ש וכו'. אמצע ד"ה גדולה. ואסור אפילו לריש לקיש דקאמר לעיל וכו'. ד"ה שרגא דמשחא. שדלק בו נר של שמן. ד"ה אבל דנפטא. [כצ"ל].
<h2>דף מז.</h2>
ד"ה הא ליכא פרי לא. ובטל תורת כלי מינה וכו'. ד"ה דאית ביה קרטין. שנשתיירו מן האור ולבונה חזיא להריח [שט"מ]. אמצע ד"ה בגדי עשירים. אבל בגדי עניים והם לעשירים וכו'. ד"ה כנונא. כלי נחשת שמביאין בו את האור לפני השרים להתחמם. ד"ה אגב קטמיה, שהיו צריכין לאפרו לכסות בו רוק וכו'. באמצע הדיבור שם. בשביל אפרה שהיו צריכין לו ידעתייהו עליה מאתמול ורבותא אשמעינן דאיכא עליה שברי עצים וכו'. ד"ה קנה של סיידין. הטחין ומלבנין את הבית יש להם קנים של פרקים ונותן מטלית בראשה ושורין אותה בסיד וכו'. ד"ה פטור. שאין זה גמרו שהרי צריך לחזור ולפרקו מיד. כתב בעל הערוך בערך קרן בשם רב שלום, קרן זו מכלי שיר הוא. והוא של חוליות, ויש בהן פשוטות ויש בהן עגולות והן נדבקות זו בזו כשמזמרין. והוא של קרן ממש כדכתיב [דניאל ג' ה'] קל קרני משרוקיתא. והעגולה קשה להדביקה יותר מן הפשוטה, והיא כלי ויש בו מלאכה להחזירו, לפיכך המחזיק קרן עגולה חייב, וקרן פשוטה פטור אבל אסור. [כל הדבור הזה חסר בדפוס שלנו]. סוד"ה קרן עגולה וקרן פשוטה. ובקרן פשוטה מכניסו בריוח ודרכן לפרקם מיד ופטור. ד"ה מלבנות המטה. כעין רגלים קטנות.
<h2>דף מז:</h2>
ד"ה יתקע. בחוזק על ידי יתדות שקורין קורדי"ן. ד"ה מטה גללניתא. טורשי"ן. והיא כעין של טרסיים. ד"ה כרבי יוסי. בכל כתבי הקדש דקתני התם עושין מחיצה. ד"ה והתניא. דאפילו בע"ש אסור וכו'. אמצע ד"ה אלא אמר רב אשי. דליקה היא דפקעה להו וכו'. ד"ה שמקרב את כיבויו. זמן כיבויו וכו'.
ד"ה במה טומנין. הבא לסלק קדירה מן הכירה ולטומנה בדבר אחר ואמרו חכמים אין טומנין בדבר המוסיף הבל אלא בדבר המעמיד הבל שלה, אבל מוסיף אסור, ומה הוא המוסיף הבל ואסור. ד"ה זגין, פסולת של יקב של יין. סוד"ה מוכין. בגדים בלויים ופסולת של פשתן. ד"ה לענין הטמנה. לטומנו בתוכן.
<h2>דף מח.</h2>
ד"ה התם אוקומי מוקים. שהמיחם העליון גם הוא מים חמין יש בו והתחתון אינו אלא מעמיד חומם שלא יפוג. ד"ה נטלא. כלי ששואבין בו היין מן הכובא. תיבת יין נמחק [שט"מ]. ד"ה דקא עצר. בשבת שהיה סוחטו מן המים שנבלעו בו. ד"ה מ"ש מפרונקא. בגד העשוי לכך לפרוס על הגיגית שפורסין אותו שם בשבת. ד"ה מוכין. אינן אלא לעשות מהן לבדין שקורין פלטריש וכו'. ד"ה גיזי צמר. וכו'. ד"ה עומד ומפקיר. לכך קופה וכו'. ד"ה ציפי צמר. כמין מחצלות משטיחין אותה. מחצלות או משטחין [שט"מ]. ד"ה אם לא טמן בהן כו'. מילי מילי קתני וכו'. ד"ה לשונות. לאחר שצבעום וסורקין אותן עושין אותן כעין לשונות ארוכין לטוותן. ד"ה אם לא טמן בהן כו'. מילי מילי קתני וכו'. סוד"ה שם אבל הני דטמן בהן הוו נמי כמי שייחדן לכך. ד"ה למזגי. להסב. ד"ה מתירין בית הצואר. שדרך הכובסים לקושרו. ד"ה אבל לא פותחין. לכתחילה דהשתא קעביד ליה מנא. ד"ה בחדתי. שלא היו מעולם בתוכו אסור דהשתא קעביד ליה מנא. ד"ה בעתיקי להחזירן לכר לאחר שנפלו ממנו. ד"ה חייב חטאת, דהשתא מתקן ליה.
<h2>דף מח:</h2>
ד"ה מה בין זו למגופת חבית, דתניא בפרק חבית שנשברה מביא אדם חבית של יין וכו'. ד"ה מגופה. אינה מן החבית עצמה וכו'. ד"ה ובגד שתפרו בכלאים. והן שתי חתיכות של בגד צמר שתפרן בחוט של פשטן וכו'. סוד"ה שם. ואפילו הכי חיבור לטומאה ואם נטמא זה נטמא זה. ד"ה עד שיתחיל להתיר. דמעשה מוציא מיד מעשה דכיון שהתחיל להתיר וכו'. ד"ה שלא בשעת מלאכה. כגון שלל של כובסין שלא הוצרך לשוללו אלא בשעת כיבוס וכו'. ד"ה שעשאו יד לקורדום. שלא קבעו בתוכו. ד"ה חיבור לטומאה בשעת מלאכה. דאע"ג דבאנפי נפשיה וכו'. סוד"ה שם. ונתרבו ידות לכל תורת הכלי או האוכל בפ' העור והרוטב. סוד"ה בית הפק כו'. שמושיבין בתוכו פק של שמן להפשיר. ד"ה ואין מטמאין. מחמת אויר הכירה, כלומר בטומאת האויר שאם נתלה שרץ באויר הכירה וכו'. ד"ה עבוד בהו רבנן היכרא. כי היכי דלידעו שחיבורן מדבריהם וכו'.
<h2>דף מט.</h2>
ד"ה נעורת. דק דק שנוערין מן הפשתן וקורין ארישטי"ש. ד"ה שלא יפיח. שיהא יכול וכו'. ד"ה ינקרו את מוחו. ינקרו לשון ניקור עינים פור"ר בלע"ז. ד"ה קסדור. מנשטי"ל נוגש שהיה ממונה על כך. ד"ה כנפי יונה. והוויין להו ככנפים ליונה, שהיא נמשלת ליונה והמצוה לכנפים. ד"ה כיצד הוא עושה. זה שטמן בהן כיצד הוא נוטל קדרתו וכו'. ד"ה מטה על צדה ונוטל. כשבא ליטול הקדרה מטה את הקופה על צדה. ד"ה שלחין של בעה"ב תנן. וחזו למיזגא עלייהו. ד"ה אבל של אומן. הלכך לאו למזגא קיימי וכו'.
<h2>דף מט:</h2>
ד"ה הביאו שלחין. לי ונשב עליהן. וכו'. ד"ה דקפיד עלייהו. שלא יתעקמו. ד"ה כולה בבעה"ב איירי. ואי שבקיה לבעה"ב דאיירי ביה ונקט אומן מדשבקה למילתיה הוא טפי מהשתא. אמצע ד"ה משום דכתיב והמלאכה היתה דים. הי מינייהו מפיק והכי קא מיבעיא ליה והמלאכה היתה דים ממניינא הוא וכו'. סוד"ה שם. ומסייע למ"ד במסכת סוטה הוא נכנס ואותו מעשה ממש אלא שנראתה לו דמות דיוקנו של אביו בחלון ואמר לו יוסף עתידין בניך ואחיך ליכתב על אבני אפוד וכו'. ד"ה והאי והמלאכה היתה דים. באמצע ד"ה וכל מידי דרמי עליה דאינש קרי ליה עבידתא, שנאמר לרגל המלאכה אשר לפני וכדאמרינן במסכת סוטה וכו'.
<h2>דף נ.</h2>
סוד"ה רבינא אומר. דודאי עתיד להחזירן שם ולא יחדן לכך. סוד"ה הפתק בין של חגבים ובשר מלוח. הפתק, מלשון הפותיקי, כלומר המעמר לזה הדבר. ד"ה שגדרן. כל חתיכת תמרים קרי גדירה. סוד"ה צריך לקשר. דלא הוי יחוד במחשבה אלא במעשה. ד"ה ואע"פ שלא תישב. לישב עליהן למחר. ד"ה בזמן שצבען בשמן. דגלי דעתיה דלמכה קיימי ומניחן עליה בשבת וכו'. עוד שם והוה ליה כמלבוש בעלמא אבל לא צבען לשמן לאו מלבוש נינהו וכו'. ד"ה ואם יצא בהן כו'. דהיינו כרב אסי וכו'. ד"ה לימא כתנאי. הא דרב יהודה ובמידי דלאו בר מעשה. ד"ה חוץ מכלי כסף בגרתיקון. כמין עפר שגדל בחביות של יין וקורין לו טרטפון והוא עיקר תקון כלי כסף וגורר אותו, שהכסף רך וזהו ממחק וכו'. ד"ה לא דכולי עלמא. וטעמא דמאן דאסר וכו'. עוד שם. ומיהו גרתיקון אסור דודאי גריר וכו'.
<h2>דף נ:</h2>
אמצע ד"ה במאי אוקימתא כר' יהודה ה"ג. אלא סיפא דההיא דתניא מותר והכי תני ליה לא יחוף בהן שערו וכו'. ד"ה לפצוע זיתים. בלצ"ר בלע"ז וכו'. ד"ה בגורדיתא דקני. קנים הדוקרנים וכו'. ד"ה לא יכסנו משתחשך. הא פריש טעמא בפ"ב וכו'. סוד"ה ונותן לתוך הכר. שאינו מחממם. ד"ה מותר להטמין את הצונן. מפני החמה שלא ייחמו ולא גזרינן אטו הטמנה כדי שייחמו. ד"ה היה כפוף ויושב לפני רבי. ולא היה מורה בפניו וכו'. ד"ה ואייתי לי מיא. שהחמן נחתום גוי ובחול ולאשמועינן דאין בהן משום בשולי גוים. ד"ה ואפילו בדבר שאינו מוסיף הבל, וכדאמרן שמא ימצא קדרתו שנצטננה וכו'. ד"ה גלופקרא. קוטויין ויש בהן הבל וכו'. סוד"ה טמן. הוי דבר המוכן.
<h2>דף נג.</h2>
ד"ה ובלבד שלא יקשור לו מסרכי. פטירל בלעז וכו'. סוד"ה ה"ג א"ל מותר. כו'. להניח מבעיא דאסיר דדמי כאילו צריך להטעינה משאוי. ד"ה טרסקל. ופיה נתון לתוכו והיא אוכלת וכו'. ד"ה שמואל קרי אריוך. על שם שהיה בקי בדינין ושופט כמלך השופט את העם. ד"ה דנפיל ממילא. כדקתני מוליכה ומביאה בחצר וכו'. ד"ה כאן לחממה. אבל נטילת אוכף אינו אלא שתצטנן על שכבר וכו'. ד"ה במחסום שבפיה. וכו' וכשמגיעין למקום מרעיתה וכו'. ד"ה עינבל. בטו"ל.
<h2>דף נד.</h2>
ד"ה שית. הוא בית הבשת. ד"ה חומטין. ארץ מלחה ומתבקעת. ד"ה דמשתקעא בה כרעא. טובעת בה הרגל. ד"ה עד כבלא. פרק התחתון שקורין קרל"א. ד"ה שמכבנין. שקושרין בגד סביבותיו וכו'. ד"ה מכבנין. על שם שעושין וכו'. ד"ה כך הלכה. דליבש מותר וליחלב אסור. ד"ה מטולטלת. י"מ פילשא שתחת זנבו וי"מ מרדעת בשטי"ל קופירט"א בלע"ז וכו'. עוד שם. ומחוברת היא בסרגא ואיך תפול וכו'. ד"ה ולא יקשור גמלים זה עם זה. ד"ה חוטרתו. גבט"ן שיש לכל גמלים על גביהם. אמצע ד"ה בשלייתה. כדי שלא תשחית הרצועה את בשרו לפי שהמשוי שעל גבה כשהגמל יורד במורד מכביד ויורד וכו'. סוד"ה יד ורגל. כובל כאחד. סוד"ה יד על גב זרוע. כדי שלא יהו לו אלא ג' רגלים שלא יוכל לברוח. אמצע ד"ה רישא וסיפא ניחא. קשיא לרב יהודה דלא קרי עקוד וכו'. סוד"ה שם. וקשר יד עם רגל יחד וכו'. סוד"ה ד"ה לחינגא. מחולות עגולות של בני אדם נקרא חינגא. סוד"ה לענין כלאים שנו. כדמפרש לקמן ואזיל. אמצע ד"ה והתנן אדם מותר עם כולם. אלא שני מיני בהמה יחד כגון שור וחמור וכו'. ד"ה בתכיפה אחת. כגון על ידי מחט פעם אחת ולא יותר וכו'. ד"ה אינו חיבור. דכתיב צמר ופשתים יחדיו לא אסרה התורה אלא יחדיו חבור יפה המתקיים. ד"ה שלא יצא החבל, ראש החבל לא יצא מתחת ידו למטה טפח וכו'.
<h2>דף נד:</h2>
ד"ה עגלה. כמין קרון קטן עושין לו וכו'. ד"ה קופר. וקורין לו איריצו"ן וכו'. ד"ה כדאמרן. דלא גלי מאתמול שהיא צריכה לכך וכו'. ד"ה לחינגא. לשוק לימכר וכו'. ד"ה בי לועא. שקושרו אצל הלחי. ד"ה דלא הדר חייך לה. וקושרין בצוארו דפין וחשובין הן וכו'. ד"ה לגיזרא. אינטריטלי"ר בלע"ז וכו'. סוד"ה שם. אותן למעלה מפרסת הרגל וכו'. ד"ה דלא ליחמטן. שלא ילקו בסלעים וטרשים בלצי"ר בלע"ז. ד"ה לאחר שגוזזין אותה טומנין לה בכל יום עזק שמן. וכו'.
<h2>דף נה.</h2>
ד"ה ממקודשי. שהודה לקטרוג מדת הדין וחזר בו מן הטוב. [כי"ר]. וחזר בו מדיבורו הטוב. [כי"ש]. ד"ה חותמו של הקב"ה אמת. ראשונה לאותיות ואמצעית ואחרונה [כי"ר]. על שם אני ראשון ואני אחרון ואני הוא מלך מולך וימלוך [כי"ש]. ד"ה אלו בני אדם שקיימו התורה כולה. התי"ו סימן להם שקיימו התורה כולה מראש ועד סוף. ד"ה ה' אלקי אברהם ואלקי יצחק וישראל היום הזה יוודע. שאתה זוכר וכו'. ד"ה מימי חזקיהו. וכו'.
<h2>דף נה:</h2>
סוד"ה בעטיו של נחש. בעטיו כמו תתיב עטא וטעם. ד"ה אלא לאו רשב"א היא וכו'. ד"ה דכתיב בההוא קרא ויהיו בני יעקב וגו'. וכו'. ד"ה ויבא חטא זה לידו. ויגזור בו הקב"ה וכו'. ד"ה חללת. שם אות שעלה על יצועו וכו'. סוד"ה שם. עד שלא נבנה אהל מועד היתה שכינה מצויה אצל הצדיקים. ד"ה חלתה. לשון ויחל משה. ד"ה זעזעתה. לשון יראת לחטוא. לר' אליעזר ור' יהושע חטא, לרבן גמליאל ולמודעי בקש לחטוא ולא חטא. ד"ה ששיהו את קיניהן. גם בטרם יקטירו את החלב וכו'. עוד שם. עד שראו קיניהן קרבין ויהיו טהורות לקדשים וכו'. ד"ה אפשר בא חטא אשת איש לידו והכתוב מייחסו לשבח, ואת בן בנו מייחסו אחריו וכו'. והאי קרא בבא על הגויה או על הזונה מישתעי וכו'. ד"ה והא כתיב מעבירים קשה בעיני.0... באמצע ד"ה שם והם מנויין ע"פ החשבון וי"מ ג"א וזו אינה קשיא וכו'.
<h2>דף נו.</h2>
סוד"ה חלקם שאלו בפיהם. ולר"מ לא חטאו בהטיית דין ובשוחד. ד"ה דוד חטא. בבת שבע קודם שקבלה גיטה. ד"ה שבקש. לשכב עמה קודם שקבלה גיטא וכו'. ד"ה דברים המעורבים ביניהם. היינו קידושין תקח תבטל שתהא כפנויה ע"י גט וכו'. ד"ה חזא דשקרא הוה. מתחלתו מצאו שקרן בכך. ד"ה איה בן אדוניך כו'. כי אמר היום ישיבו לי בית ישראל את ממלכת אבי. אמצע ד"ה דברים הניכרים חזא ביה. ולא קישט עצמו ועד עתה היה מצפה וכו'. עוד שם. אין לי לצעוק אלא על מי שהביאך לשלום הבין שמצטער וכו'. [ותיבת "הלום" ליתא בשני כ"י אלא כתוב במקומה "לשלום"].
<h2>דף נו:</h2>
ד"ה על עסקי נחל. ומה אם על נפש אחת וכו'. עוד שם. על אחת כמה וכמה שאם גדולים חטאו וכו'. אמצע ד"ה ולא עבדי ישראל ע"ז. שלא יעלו ישראל לירושלים וכו'. ד"ה הכא נמי דבנה. קושיא היא. אמצע ד"ה מקיש ראשונים. השאר שנעשו וכו'. סוד"ה ואל יכתב בו דבר זה. במי שבידו למחות. ד"ה נעץ קנה. ושרטון מדבק בו עד שנוסף והולך וגדל. שרטון. חול ורפש וטיט שהים גודש. ד"ה כרך גדול של רומי. והיא איטליא של יון דמסכת מגילה. ד"ה ביום שהעמיד ירבעם. צריף קטן של ציידין וכו'. סוד"ה איטליאה. וכשנטלה רומי מלכות מיוונים לכדוהו ונהפך להם. ד"ה יאשיהו חטא. משום דכתיב וכו'. סוד"ה נתן דצוציתא. לישנא אחרינא על שם שאחזו המלאך בציצית ראשו.
<h2>דף נז.</h2>
ד"ה לא בחוטי צמר ולא בחוטי פשתן וכו'. ד"ה טוטפת וסרביטין. וכו'. ד"ה בזמן שאין תפורין. אבל תפורין ליכא למיחש לאחוויי לפי שאינה נוטלת השבכה מראשה ברה"ר שתגלה את כל שערה. ד"ה לרה"ר. שמא תרגילם לר"ה וחדא גזירה היא דגזור עלייהו וכו'. ד"ה עיר של זהב. כמין נושקא ומציירין בה כמין חומת עיר. סביב לה אבנים טובות באותן המשבצות. ד"ה שאינה נקובה. כגון אישפינגל"א. ד"ה מהו. לקלוע בהן שערה ולצאת בשביל שאינה יכולה למותחן ולדוחקן על השער בחוזק וכו'. ד"ה לאחייתי דלא קפדן עלייהו. אפילו להנאת רחיצה וכל שכן לענין טבילה וכו'. אמצע ד"ה הא נמי אריג הוא. ובטל לגבי שערו וגופו וכו'. עוד שם. וכיון דפשיטא לן דהיכא דמיטנפי מקפיד קפדן על כרחיך אסור דהא רב הונא וכו'. ד"ה חבקין. ענקי רצועות שאינן מוזהבות והן רחבות וכו'. ד"ה חבקין. לשון קילקלי וחבק שקורין סנגלא שאוסרין וחובקין בה הסוס.
<h2>דף נז:</h2>
אמצע ד"ה בקטלא עסקינן. שלא יפול מאכל שהיא אוכלת על בגדיה ויש לו מקום כעין שנצים שעושים למכנסים ותוחב בו רצועה רחבה וגוללתו סביב הרצועה וכו'. עוד שם. כדי שיהא בשרה בולטת ותראה כבעלת בשר וכו'. ד"ה אפודייני. פרונטלי בלע"ז שעושין של זהב לשום על הפדחת. ד"ה אבל כיפה של צמר. כמין כובע שתחת השבכה וכו'. ד"ה כליא פרוחי. מצנפת קטנה לאחר קישוריה שקילעה ראשה וכיסתו יש שערות קטנות וכו'. סוד"ה שם. ואוגדתן לחוץ לקשוריה ע"י מצנפת קצרה. ד"ה אין בה משום כלאים. שעשויה כמין לבד שקורין פילטרו ואינה טוויה. ד"ה ואינה מטמאה בנגעים. מאי טעמא דגבי נגעים כתיב בגד ויליף מכלאים שוע וטווי.
<h2>דף נח.</h2>
ד"ה ומקפל ליה. הטלית בין כתפיו וכו'. ד"ה חייב חטאת. דאינה תכשיט אלא בזמן שלובשה דרך מלבוש. ד"ה כולהו רבנן לא ליפקו. דאי נפקי ומיפסקי מרתתו ומקפלי להו. ד"ה דלא קפדי עלך. אם תלך בשוק בלא חותם. סוד"ה יוצא העבד בחותם שבצוארו. אלא כשהוא על צוארו או על כסותו. ד"ה לא אידי ואידי דעביד ליה רביה. להביא שבריו לבית אדוניו וכו'. עוד שם. כדמסתברא לקמן בסיפא אלא בשל מתכת הלכך אפילו עבד ליה רביה וכו'. סוד"ה אלא אי אמרת. מעשה ידי יוצר דאינו קרוי כלי חרס אלא אם כן מצרפו בכבשן. כלי אדמה מי מקבלו טומאה בתמיה. ד"ה דמיחא מומחא. שארגו לזוג בבגד ותו לא מיפסיק. ד"ה לא גזרו. כי האי גוונא איתמר וכו'. ד"ה ניטלו עינבליהם כו'. לאחר שנטמאו. עדיין טומאתן עליהן דלא הוי ככלי שנשבר ובטל מתורת כלי ויטהר מטומאתו. ד"ה הזוג והעינבל חיבור. הזה על זה טהור זה וכיון דקרי להו חיבור שמעינן מינה וכו'. ד"ה וכי תימא. דאפילו מפורדים קרי להו חיבור ואתי לאשמעי' וכו'. ד"ה ואיזמל של רהיטני. פליינא של אומני תריסים וכו'. ד"ה שלא בשעת מלאכה. הוו להו כשני כלים ואינו חיבור וכו'. ד"ה אלא אמר רבא. דודאי חד מנא הוא כדקתני בברייתא הזוג והעינבל חיבור וכי מיפרדי הוי כלי שניטל מקצתו ואין מקבלין טומאה זה לעצמו וזה לעצמו, מיהו לענין מפרח טומאה מיניה לא פרחה בהכי משקבלה.
<h2>דף נט.</h2>
ד"ה הואיל וראוי להקישו. כולהו דבהמה טהור בלא עינבל וכו'. סוד"ה שם כדקתני אין להם עינבל טהורים בין שלא היה לו מעולם בין שהיה לו ונפל. ניטלו עינבליהן אחר טומאתן טמאים דלא נשתברו כשיעור. ד"ה תרקב. חצי סאה תרי וקב. סוד"ה שם. ועוד דבתורת כהנים וכו'. ד"ה אומר במדרסות כו'. [בשני כתבי יד ליתא בד"ה "רבי אלעזר אומר" אלא "אומר במדרסות"]. ד"ה אומר במדרסות. כגון ג' על ג' שנטמאו מדרס ונחלק טהור וכו' [בשני כ"י ליתא תיבות "למיהוי אב הטומאה"]. סוד"ה ואין אומרים. דהא כל כלי מעשה כתיב. כן הוא בשני כ"י. והוא הנכון דקרא יתירא קדריש למילף שאין אומרים במת עמוד ונעשה מלאכתנו. ומתיבת כל דריש הכי. ד"ה איפוך קמייתא. דר' יוסי בר' חנינא לר' יוחנן. ואימא הואיל וראוי להקישו. איפוך בתרייתא. דר' אלעזר לר' יוחנן. ד"ה איכא בינייהו דמאיס. ורב סיכה לית ליה דקסבר אין מוליכין וכו'. ד"ה בין ר' חנינא וכו' איכא בינייהו דיקיר. כבד ואין ראוי לברוח בו.
<h2>דף נט:</h2>
סוד"ה כלילא. ויש שעשוי ממשי טווי עם הזהב שקורין פריו"ש. ד"ה כלילא שרי. אלמא דארקתא עיקר וכדרב אשי דמוקי פלוגתא בדניסכא. אבל בארוקתא מודה רב ואיכא לאוקמי לדידך בארוקתא. ד"ה לרבי אפס מיכף הוה כייף ליה. שהיה זקן ממנו. סוד"ה קמרא. ומשבצות אבנים וזהב קבועות בה. תרי המייני קאמרת. הא ודאי משאוי הוא ואסור לשון תלמידי רבינו יצחק בן יהודה ורבינו יצחק הלוי מתיר וכו'. ד"ה מפרחייתא. שקורין פינדרי"ץ בלע"ז. ד"ה מנקטא פארי. משטינצא והוא בגד וכו'. סוד"ה שם. עשוי כמין כלבוס כזה ואוחזת בו מפתחי חלוקה והפגם שלו בולע צוארה וכו'. ד"ה הלך אחר סמלוניו. אם של מתכת הן סמלונין טמא. ד"ה סמלונין. העול שלהם לא היה פגום וכו'. סוד"ה שם. ותוחבין בהן שתי יתדות והם סימלוניו.
<h2>דף ס.</h2>
ד"ה בקולב. היא כעין עמוד ורצועות למכור. אח"כ בא ד"ה שליבותיו. אשקלונש, אם הם של מתכת טמא. ד"ה בערסה. אישטריל"א בלע"ז והן מאזנים גדולות לשקול בהן צמר וכו'. ד"ה המעמיד. והסולם את שליבותיו שהרי בה קבועים והערסה הוא עץ ארוך וכו'. סוד"ה שם. וכולן העץ הארוך מעמידן שקורין פליי"ל [בב' כ"י] ששתי כפות המאזניים תלויות בב' ראשיו. סוד"ה טומאה אשבת קרמית. אשאין עליה חותם קאי. ד"ה ותיהוי כבירית. דתנן מתני' וכו'. ד"ה טהורה. דלאו תכשיט היא אלא תשמיש לבתי שוקיה, והרי הוא כטבעת וכו'. סוד"ה חולקת. שקורין קרינ"א בלע"ז. ד"ה טס של זהב יש על ראשה. האחד והשני הוי עוקץ. ד"ה סנדל המסומר. של עץ הוא ותוחבין מסמרות העץ התחתון ויש לו שתי פיות וכו' [שט"מ]. ד"ה בזמן שאין ברגלו מכה. דילמא מחייכי עליה ושקיל ושליף ליה וכו' [כי"ש. וכן הוא בנ"י]. ד"ה אינו חייב חטאת. דכולהו מלבושין נינהו בחול למלחמה. ומיהו לכתחילה לא יצא, דנראה כיוצא למלחמה. ד"ה שילפי השמד היו. בני אדם המשמיטין עצמן מן השמד היו [נ"י]. ד"ה נהפך סנדלו. אבל ניכר מהו לפנים ומהו לאחור וכו'. סוד"ה שם. כאילו הוא יצא וניכר מקומו בקרקע.
<h2>דף ס:</h2>
סוד"ה איכא כינופיא. כי ההוא מעשה דהוה כינופיא. ד"ה אלא לחזק. שקורין אינפוניא וכו'. ד"ה דאישתאר טובא. ובלבד שיהיו מיעוט.
<h2>דף סא.</h2>
סוד"ה הא יש ברגלו מכה. בהי מרגליו נפיק בסנדל. ד"ה לשם צער עביד. הילכך כשרואין אותו צולע יודעין שיש ברגליו מכה וכו'. בסוד"ה שם. לא שליף ליה דמצטער ביתדות הדרכים מחמת המכה. ד"ה לשום תענוג עביד. אדם איסטניס ורך ומכירין בו מתוך מעשיו וכו'. עוד שם. וזו מכתה מוכחת עליה וכו'. ד"ה עשיתו מכה. ור' יוחנן ס"ל דהנועל סנדליו וכו'. ד"ה ודילמא כחייא בר רב ס"ל. דאמר באותה שאין בה מכה וכו' [ש"מ]. ד"ה וסיים דשמאליה וקטר. נמצאת נעילת ימין קודמת לשמאל וכו'. ד"ה דילמא. שקיל להו מראשו וכו'. ד"ה דמומחה גברא ומומחה קמיע. שעשה אדם זה קמיע זו שנעשית קמיע לג' אנשים וכו'. עוד שם. א"נ שכתב אדם זה ג' מיני קמיעים על ג' מיני חלאים. עוד שם. שנעשית קמיע זו לג' אנשים לחולי זה בין שכתבה רופא זה וכו'. ד"ה אלא כיון דאיתמחי גברא. רופא בשלשה מיני קמיעות וכו'. [וכן הוא בנ"י]. סד"ה נכפה. ומכהו בראשו במוחו ומפילו לארץ [שט"מ].
<h2>דף סא:</h2>
סוד"ה הא לאמחויי גברא כו'. אבל הקמיע אינו מומחה אם בא לכתוב רופא אחר אחד מהן. ד"ה קמיעא לא איתמחי. אלא לבא מיד רופא אחד. ד"ה שיש בו סכנה. אי שקיל ליה מיניה ושרי למיעל וכו'.
<h2>דף סב.</h2>
ד"ה במחופה עור דליכא גנותא וכו'. ד"ה התם משום שי"ן קומט בו ג' קמטין לשם שד"י והדל"ת עושין בקשר שקושר הרצועה וכו'. עוד שם אלא כפיפה כעין יו"ד וכו'. ד"ה התם משום שי"ן. של שד"י הכתובה בעיר עצמו מבחוץ בקמטין כעין שי"ן, והדל"ת והיו"ד של שד"י בקשר שקושר אחת לצפון ואחת למזרח כמי"ן דל"ת. ורצועה קטנה מאד תלויה בהן, ואין בה אלא כדי כפיפה כמין יו"ד, וכפפה בעוד העור לח, והיא עומדת כפופה לעולם. ד"ה חייבת חטאת. קסבר לא תכשיטין נינהו. ד"ה אמר עולא וחילופיהן באיש. אטבעת קאי דטבעת שיש עליו חותם אם יצא פטור וטבעת שאין עליה חותם אם יצא חייב חטאת. ד"ה אלא כל אדם. מגו דלגבי האי תכשיט הוא, לגבי האי נמי תכשיט הוא. סוד"ה זוג זוג. ומניח זוג אחר ומכניסו וכן כולן. מיגו דהוי תכשיט לאיש שרי אף לאשה. ד"ה לילה לאו זמן תפילין הוא וכן שבת. מצות עשה שהזמן גרמא ליפטר נשים מהם, להכי נקט לילה ושבת דפלוגתא היא בתרווייהו ואי הוה סבירא ליה וכו'. ד"ה והשתא נשים חייבות. הלכך תכשיטין הן לנשים. ד"ה והא הוצאה כלאחר יד הוא. אמתני' קאי והוצאת טבעת שמוציאתה דרך מלבוש באצבעה וזה שאינו תכשיט לה אמאי חייבת חטאת הרי לא הוציאה כדרך כל המוציאין שכל המוציאין דבר שאינו תכשיט להן מוציאין אותם בידם ולא דרך מלבוש. ד"ה גזברית. והרי חותמו בידה הילכך וכו'. ד"ה איש מאי איכא למימר. והא הוצאה כלאחר יד היא וכו'. ד"ה למרמיה. להניחה בצוארה וכו'. סוד"ה כי קאי אר"מ. ואע"פ שהוא מותר לכתחלה.
<h2>דף סב:</h2>
ד"ה דהא אין בו בושם. ואריחא לא מיחייב חטאת דפחות מכשיעור הוא. ד"ה ושאני הכא. דליכא למימר נעשה כלי טפל לריח שבתוכו שאין בו ממש וכו'. ד"ה משתינין. אית דדייק מסרוחין ואית דדייק משן [שט"מ]. ד"ה סיקור נמי הוא לשון הבטה [שט"מ].
<h2>דף סג.</h2>
סוד"ה במסב רחב. אשה שמנה וכחושה. ד"ה באלה. מציג"א בלע"ז. סוד"ה ופליגא. דלשמואל מפני מה בטלין לימות המשיח. סוד"ה לא יחדל. דא"כ חדל לו אביון. ד"ה בדברי תורה כתיב. הוי זהיר לחזור על משנתך וכו'. עוד שם. כחרב על ירך גבור נתונה וכו' [שט"מ וכי"ר]. ד"ה ותורך. תלמדנה. ד"ה למיימינין מימינה של תורה שמפשפשין טעמיה ודייקין, כיד ימין המיומנת למלאכה. ד"ה הנוחין זה לזה, נושאין ונותנין בה בנחת רוח ומתעסקין כדי שילמדו זה מזה. ד"ה ידבר עמים תחתינו. ישפיל וכל שפלות נחת וכו'. ל"א הנוחין מנהיגין זה את זה להבנתה של הלכה, לשון הנהגה כמו לך נחה. ידבר מתרגמינן לינהג. ד"ה המקשיבין. מלמדים זה את זה ומבינים זה עם זה וכו'. ד"ה המדגילים. [בכ"י קעמבריג' קופסא ד' מספר י"ג כתוב וזה לשונו. פירוש המכחישין זה לזה, ואפילו הכי הקב"ה אוהבן].
<h2>דף סג:</h2>
ד"ה מרעהו. ואע"ג דלא כתיב מונע שפיר משמע וכו'. ד"ה למיפא. לאפות עיסתה שהשאילה בעה"ב תנורו. ד"ה שקילי ניביה. שנטולות ארבעת שיניו הגדולות שהוא נושך בהן, לאותן שיניים קרי ניביה וכו'. ד"ה שקולא. נטולה טובתך ומושלכת על הקוצים. ד"ה טובותיך. בון גרי"ד בלע"ז. סוד"ה עד כאן לתורה. להבין בה בלבך לפי ראות עיניך. ד"ה ואילו אצעדה כו'. כדכתיב במעשה מדין וכו'. ד"ה וכי תימא כדר' שמואל בר נחמני. ד"ה ועשו להן שלשלת כו'. הלכך שלשלת תשמיש אדם הוא ולאו תשמיש כלי ומקבל טומאה וכו'.
<h2>דף סד.</h2>
ד"ה גמר כלי כלי. שבשרצים כתיב כל כלי וכו'. ד"ה שק. ותכשיט הוא וה"ק מוסיף השק על הבגד שהוא טמא מדין אריג וכו'. ד"ה ותולה בצואר בתו. דקרי ליה אריג וכו'. ד"ה קילקלי. מסרג של סוס שקורין פיטרל. סוד"ה חבק. ועושין אותה מנוצה של עיזים טווי וארוג. ד"ה הן. תמיה הוא וכי דברים מכוונים הם. ד"ה אם היקל בטומאת שרץ שהיא קלה וכול'. ד"ה השתא דאיתא ג"ש. כי היכי דיליף וכו'. סוד"ה דאיכא למיפרך כו'. ובשינויא דמשנינן בה מיתרצא נמי קמייתא. ד"ה מצד אחד. בגד ועור הכתובין בשרץ וכו'.
<h2>דף סד:</h2>
בנדתה. היו דורשין הזקנים הראשונים וכו'.
<h2>דף סה.</h2>
ד"ה עשתה לה בית יד מותר. אלא אפילו בבית יד נמי מאיס. סוד"ה והא תני רמי. ולשון ראשון מיושר מזה. ד"ה זנגבילא. ינייבר. ד"ה אבל של כסף. ולי נראה טעמא דשל זהב אסיר משל כסף משום דחשיבא וכו'. ד"ה הבנות הקטנות. שמנקבות אזניהם ואין עושין להן נזמים וכו'. ד"ה ואפילו רבותא קאמר דאע"ג דלאו תכשיט נינהו אורחא בהכי ולא משאוי הוא ויש מרבותינו מפרשין וכו'. עוד שם. ולשון ראשון נראה לי חדא וכו'. עוד שם. ואף נדות נמי שכיחא בהו וכו'. ד"ה ערביות. נשים ישראליות שבערבייא. סוד"ה פרופות. ואין הטלית נופלת מעליה. ד"ה פורפת. כמין קרסים וכו'. ד"ה בת ארעא. ס"א בת אבעא וכו'. ד"ה שוכתא. ליחלוחית היוצא מן הכסף ובלע"ז דודייל וכו'.
<h2>דף סה:</h2>
ד"ה סהדא רבה פרת. ויודעין כל בני בבל וכו'. ד"ה הקיטע. שנקטעה רגלו, עושין כמין דפוס רגל וחוקק בו מעט לשום ראש שוקו בתוכו ואינו נסמך עליו ויוצאין בו בשבת. [ס"א וכולו נסמך עליו].
<h2>דף סו.</h2>
סוד"ה טמא. אבל שוקו אינו מיטלטל אגב הכלי. סוד"ה טמאין מדרס. ומדרס הזב נעשה אב הטומאה. ד"ה ואין יוצאין בהן בשבת. רבותיי אומרים וכו'. עוד שם. ולא נהירא לי האי טעמא וכו'. ד"ה בר שירא. שם חכם. סוד"ה או של שמאל בימין. דגמר רגל רגל ממצורע דלגבי מצורע כתיב על בהן (ידו) [רגלו] הימנית ולגבי חליצה כתיב וחלצה נעלו מעל רגלו מה התם רגל ימיני וכו'. סוד"ה טהור מכלום. וגבי מת ושרצים הויא היקישא אבל גבי מדרס לא הויא היקישא, דאפילו אינו מטלטל מלא מטמא.
<h2>דף סו:</h2>
ד"ה חמרא דאכפא. חמור שנושאין אותו בכתפיים וכו'. ד"ה קישורי. שמהלכין בהם בעת טיט וכו'. ד"ה סחופי כסא. כוס שיש בו הבל חם וכו'. סוד"ה שם ואוחז הכוס את הטיבור ומושך אליו את המעיים ומושיבן למקומן. סוד"ה ליחנק. ודומה לחניקה ומכניס איש או אשה האצבע עד הגרון בכח ומגביה החוליא למקומה. ד"ה לפופי, לכורכו ולעוטפו בבגדים וכו'. סוד"ה שם וקורין אינמלוליר בלע"ז. סוד"ה אבן תקומה. וקורין לה קונטינא בלע"ז. ד"ה איניש אשכחיה ואיפסיק ביה. חוליו בזה שהוא עושה וכי אמר ליה וכו'.
<h2>דף סז.</h2>
ושבעה סיכי. יתידות שקורין קבילייש בלע"ז. ד"ה כמוני. ל"א בוני כומנא גרסי' וכו'. ד"ה ושבעה ביני. שבעה נימין מזקן כלב הזקן. ד"ה אתריך ביך. שלא תרחיב יותר. ד"ה לכסא. אונפול"ש אבעבועות וכו'. ד"ה ליט תבור ומשומת. וכו'. ד"ה לשידא דבית הכסא. אם הזיקו לימא לחש זה. סוד"ה בני מלכים. ולא גנותא דידיה הוי דליתחזיא כיוהרא ושליף א"נ דמגו דחידוש הוא לא חיישינן דשליף ומחוי [שט"מ]. ד"ה לשינתא. יש שנושאו כדי שיישן וכו'. ד"ה טמא טמא. הוא עצמו קורא אני טמא רחקו מעלי. ד"ה א"ל. ר' חייא בר רב לתנא. ד"ה מי שיש לו עצם וכו'. ולחש הוא דננעצתה וכו'.
<h2>דף סז:</h2>
ד"ה האומר לעורב צרח. כשהוא קורא אומר לו כן מפני שהוא אומר שהוא מבשר בשורות וכו'. ד"ה המבקעת ביצים בכותל. וקובעתן בכותל וזה לנחש שלא ימותו. [ותיבת "לפניהם" אינה בכ"י]. סוד"ה בשברי זכוכית. שלא יבלעם.
אמצע ד"ה חייב על כל שבת ושבת. אלא שלא נזכר לו במלאכות שעשה בו וכו'. אמצע ד"ה היודע שהוא שבת ועשה מלאכות הרבה. העושה מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת כגון שתי תולדות של אב אחד וכו'.
<h2>דף סח.</h2>
סוד"ה שם שאינן דומין זה לזה או בחילוק שבתות לענין שגגת שבת. ד"ה אלא לאו היינו טעמא. משום אבות ותולדות אלא דבר שנאמר בו כלל עונשו גדול מדבר שלא נאמר בו כלל גדול. אמצע ד"ה למעוטי ספיחי סטיס וקוצה. ושורש שלהן עיקר לצבע והאי דנקט הני וכו'.
<h2>דף סח:</h2>
ד"ה ליתני היודע עיקר שבת. דהוא שגגת שבת וכו'. סוד"ה פטור. ולאו שגגה היא. ד"ה הריני מוסיף על דבריך. כלומר אם באת לדרוש וכו' [תיבת "כך" נמחק]. ד"ה כ"ש שהוספת. על דברי והרי אתה מסייעני גם בזו אני אומר שהוא חייב ולקמן מפרש אם כן במאי שגג. ד"ה קתני מיהא. רישא תינוק שנשבה לבין הגוים חייב. אמצע ד"ה בשלמא לרב ושמואל ניחא. להכיר ולבסוף שכח דמתניתין וכו'. אמצע ד"ה מ"ט דמונבז. דהא שוגג חילוף דמזיד וכו'. ד"ה ורבנן. הך היקישא מיבעי לכדרבי יהושע בן לוי.
<h2>דף סט.</h2>
סוד"ה דשגג בקרבן. אבל אינו יודע שחייב על שגגתה חטאת. סוד"ה היכי משכחת לה. אין בו זדון שבת. ד"ה משכחת לה. זדון שבת בלאוין ושגגת מלאכות בכרת וכו'. ד"ה שבועת ביטוי. הכל מודים בשוגג של זה וכו'. ד"ה הכל מודים. שגגת קרבן לא שמיה שגגה וכו'.
<h2>דף סט:</h2>
ד"ה איזוהי שגגת שבועת ביטוי לשעבר. וכו'. ד"ה הא מני מונבז היא. לית להו שבועת ביטוי לשעבר וכו'. ד"ה הכל מודים בתרומה. זר שאכל תרומה בשוגג משלם קרן וחומש על שגגתו וכו'. ד"ה בלאו שבה. כסבור חולין הוא ואין כאן לאו. ד"ה ודילמא אתמול שבת היה. ונמצא יום אחד מחלל שבת שלא לפקוח נפש. ד"ה בקדושתא ואבדלתא. לזכרון בעלמא שיהא לו יום חלוק משאר ימים וכו' [תיבת שם נמחק].
<h2>דף ע:</h2>
ד"ה מהו. חייב אחת על כולן או חייב על כל אחת ואחת וכו'. ד"ה אי משום שבת קא פריש. פרישה זו שפירש מן העבירה וכו' ד"ה שני תמחויין. שני מיני תבשילין כגון אחד צלי ואחד שלוק.
<h2>דף עא:</h2>
סוד"ה וחזר ונודע לו. אי נמי מוקמי להאי פלוגתא דר"ל בלאחר הפרשה ואינהו אמ' קודם הפרשה נודע על השני ודברי הכל אין חלוקין לחטאות. ד"ה דאיתידע ליה. על השני קודם שהפריש קרבן על ידיעת הראשון פליגי. ד"ה ודילמא ספוקי מספקא להו כו'. ה"ג בספרים ישנים דמספקא לי לדידי אי בקודם הפרשה אי בלאחר הפרשה אי בתרווייהו וכו'. קרוב לסוף ד"ה שם. מוקי ליה לקרא בלאחר כפרה לשון קושיא הן וכו'. ד"ה למ"ד אשם ודאי לא בע' ידיעה. יחזור ויביא אשם ודאי ואע"פ שאשם ודאי ואשם תלוי מין אחד הן איל בן שתי שנים הוא. רבי טרפון אומר מה לזה מביא שתי אשמות לא דמי לאשם תלוי וכו'. עוד שם. אבל זה ששניהם מין אחד לא דמי כדאמר התם וכו'.
<h2>דף עב.</h2>
ד"ה בעל ה' בעילות. משום דמביא קרבן אחד על ביאות הרבה וכו'. עוד שם. וכי תנן במתניתין דנפטר בקרבן אחד הנ"מ במזיד לפי שהוא מן המביאים וכו'. סוד"ה ופליגו ר' יוחנן ור"ל. ולא דמי לידיעה שבין אכילת חלב לאכילת חלב שמחלקת לדברי הכל דהתם חיוביה אשגגות הוא וכיון שיש ידיעה בינתיים הויין ליה שתי שגגות. ד"ה במעשה דלאחר הפרשה קאמרת היינו אפי' בין ביאה לביאה לא מחלקת וכו'. סוד"ה ומחלוקת. וכולהו מפרש לה ואזיל. ד"ה ומחלוקת. דרבי יוחנן ור"נ בשפחה חרופה ואליבא דר"ע דחשיבא ליה וכו'.
<h2>דף עב:</h2>
ד"ה נתכוין להגביה את התלוש, כגון מוטל סכין וכו'. סוד"ה וחתך את המחובר פטור. אבל שגג שסבור שאין היום שבת או סבור שמלאכה זו מותרת וזה מתעסק בהגבהה היה ולא בחתיכה לפיכך פטור. סוד"ה והשתחוה לה. שלא נתכוין להשתחוות לה לע"ז. סוד"ה מאהבה ומיראה. דאין מתכוין לבו לשם אלוה מותר.
<h2>דף עג.</h2>
ד"ה ואביי. והיכי דמי מתעסק דשאר מצות (חייב) קסבר רוק הוא וכו'. ד"ה אלא לרבא דאמר פטור ע"כ היכי משכחת לה וכו'. עוד שם. והכא כיון דאיעלימו כולהו מיניה וכו'. סד"ה הצד את הצבי. נוהגת בתחשים (למשכן) בעורותיהן.
<h2>דף עג:</h2>
סוד"ה מנינא למה לי. ואנא חזינא דארבעין נינהו. ד"ה שאם עשאן כו'. ובא להודיעך שאם נתעלמו כל הלכות שבת ממנו כמה חטאות עליו. ד"ה חייב משום זורע. כלומר אינהו נמי כעין זורע הן וכו'. סוד"ה גומא וטממה. והשוה הקרקע להיות נזרע עם השדה. סוד"ה מתקן. כגון שהוא רוצה לחפץ זה במקום אחר. ד"ה דשדא פיסא לדיקלא. זרק פיסת רגבים בדקל. ד"ה מפרק. דשרייר בלעז וכו'. ד"ה אין דרך תלישה ואין דרך פריקה בכך. סוד"ה דכניף מלחא ממלחתא. ולאותו חריץ קרי מילחתא. ד"ה המנפץ. פשתן מן הגבעולין.
<h2>דף עד.</h2>
סוד"ה ולא יברור. דתנא בורר והדר תנא לא יברור. ד"ה וכי מותר לאפות ולבשל. והאי נמי אב מלאכה היא וכו'. סוד"ה וכי מותר לאפות פחות מכשיעור. והכא קתני בורר לכתחילה. ד"ה בקנון. כלי עץ העשוי כעין צינור וכו'. ד"ה פטור אבל אסור. מותר לכתחלה לא הוי דהא דמי לברירה וכו'. ד"ה אוכל מתוך הפסולת. לאו דרך ברירה היא.
<h2>דף עד:</h2>
סוד"ה ואי לא שקלי ליה. ונימוח ע"י שילוק הרבה. ד"ה מסרח. ול"נ הבורר תורמוסין מתוך הפסולת שלהן מששלקו פעם אחת ממרק אותן המים וכו'. עוד שם. הלכך כל מי ששלקן פעמים ושלש קרי להו פסולת הואיל ואי שביק להו הכי דלא הדר שקיל להו מסרחי וכשהוא נוטלן מתוך שאר מינין גרעינין המעורבין בהן כפסולת מתוך אוכל דמי וכו'. ד"ה מחתך. העור מקצעו במדה. סוד"ה דמרפי רפי. וכי רפי ברישא הוי בשול. סוד"ה חייב י"א. עשאן דקות מאחת שתים או שלש הרי טוחן, חתכן במדה הרי מחתך, הסיך השתי הרי מיסך, ארג אחת למעלה ואחת למטה כדי להעמידו הרי עושה שני בתי נירין, ארג הרי אורג, חתך לאחר אריגתה ראשי קנים היוצאין מן אריגתה כדי להשוותה הרי זה מכה בפטיש דאמרינן לקמן האי מאן דשקיל אקופי מגלימיה חייב משום מכה בפטיש הרי י"א. ד"ה ואי חייטה לפומה. מפשיט ליכא למימר בקנים דאין הפשט אלא בעור. י"מ שקודח נקבים בעץ וכו'. ד"ה שטוף בעזים וטווי בעזים. וכו'. ד"ה חכמה יתירה. אבל הדיוטות אין דרכן בכך וכו'. ד"ה התולש את הכנף. נוצה גדולה מן כנף העוף החי. [וכ"כ המאירי בשם גדולי הרבנים [רש"י] ונ"מ שלאחר מיתה פטור הגוזז. והמאירי חולק עליו]. סוד"ה והוקטמו. בכר ובכסת. ד"ה משום מחתך. וגם מן הקנה אורג בו כובעים וכו'. ד"ה שרי חד. לאחר אריגתה מתיר האחד וכו'. ד"ה וקטר חד. כלומר מניח האחד כמו שהוא. ד"ה השתא כו' אין עושין. ונותקין החוט השני מלמעלה ומספקין אותו בחוט ארוך וקושר למעלה ולמטה וכו'.
<h2>דף עה.</h2>
ד"ה דרנא. תולעת ומנקבת בו וכו'. סוד"ה וחד אמר גדופי. ומסית את האנשים לע"ז. סוד"ה להבין. תבחין שהוא מכשף. ד"ה תסתיים דגדופי הוא. שכל דבריו מינות וכו'. ד"ה לעיני העמים. שאומר שנה זו גשומה והיא גשומה שנה זו שחונה והיא שחונה שכל העיתים לפי מהלך החמה במזלותיה ובמולדותיה וכו'. ד"ה שוחט משום מאי מיחייב. שחיטה במלאכת המשכן היכא היא ומאי עבדתה וכו'.
<h2>דף עה:</h2>
ד"ה ניחא ליה דניתמס בית השחיטה בדמא. וכו'. ד"ה כי היכי דניחזייה אינשי. שנשחטה היום וניתו וניזבנו. ד"ה השף בין העמודים. כגון עמודי אכסדראות העשויה חלונות חלונות ונסמכת בחלונות וכו'. ד"ה משום מכה בפטיש. שהוא גמר מלאכתה. ד"ה מנפח בכלי זכוכית. כשהותך נעשה על ידי ניפוח. ד"ה דשקיל אקופי. ראשי חוטין התלויין ביריעה במקום קשרים וכו'. ד"ה מחק אות אחת כו' חייב. שאין מלאכת מחיקה חשובה אלא משום ע"מ לכתוב וכו'. סוד"ה מדקדק. מהתחבר יפה על האריג. ד"ה מדקדק הרי הוא אורג. דהיינו אורג ממש ולא דמי לזורה ובורר וכו'. ד"ה כל הכשר להצניע. שהוא ממין העשוי להיות לצורך האדם. ד"ה אין חייב אלא המצניעו. אם נעשה חביב לאדם אחד וכו'. ד"ה כיון דחלשא. המאכיל דם האדם לחתול נעשה אותו אדם חלש.
<h2>דף עו.</h2>
ד"ה א"ר אלעזר הא. והצניעו אחר וכו'. ד"ה לחין. הראויין לאדם כגרוגרת וזהו שיעור וכו'.
<h2>דף עו:</h2>
סוד"ה ר' יהודה אומר. חוץ מקליפי עדשים שמצטרפין עמהן.
ד"ה כדי מזיגת הכוס. כשיעור שנותנין יין חי לתוך הכוס וכו'. ד"ה כתית. מכה שבגבי הסוסים והגמלים והחמורים מחמת המשאות וכו'. ד"ה ברביעית. ביצה ומחצה, דהיינו רביעית הלוג. ד"ה ולא נאמרו. שיעורין שבמשנה אלא למצניעיהן בלבד וכו'. סוד"ה ולא נאמרו. שיתחייב עליהן מצניעו. ד"ה שיעור כוס של ברכה זה צריך שיהא בו וכו'.
<h2>דף עז.</h2>
אמצע ד"ה תנינא. שיעור הראוי לשתיית רביעית נקט והיינו רביעית וכו'. עוד שם. יש טועים בשמועה זו לומר [רובע] רביעית הוא רובע הלוג של יין חי דכשתמזגנו בתלת מיא יעמוד הכל על לוג שהוא רביעית הקב וטעות הוא בידם וכו'. ד"ה חדא. דחמרא לא דרי מיא אלא על חד תרין כדתנן במסכת נדה וכו'. ד"ה ועוד מים בכד ומצטרפין. ואין כאן שיעור, ומים שעודן בכד היאך מצטרפין וכו'. ד"ה אי נמי התם משום חזותא. על חד תלת בטעמא מיהו מראית דם לא הוי וכו'. סוד"ה בכזית. דלאו בר מזיגה הוא. ד"ה ב"ש מטהרין. ולי נראה דהאי דב"ש וכו'. סוד"ה שם. אבל טומאה קלה יש בו לטמא טומאת אוכלין.
<h2>דף עז:</h2>
ד"ה ונגרע. הגרעינין זורקין אותן ונגרעין מתוך האוכל. ד"ה לא עממוהו. לא החשיכו מראיתו וכו'. ד"ה אפומא דכולא כתית. וכל המכה קרויה פה. ד"ה סממית. אורטיא זה עכביש. ד"ה מפגיע. חיה קטנה וקולה גדול ושומע הארי וירא שמא בריה גדולה היא ובורח. ד"ה בקתא. בית צר וקטין קרי ביקתא. ד"ה חציצה. אינו דבר של קיימא וכו'. ד"ה שוטיתא. בד של הדס שמרקדין בו לפני כלה והמרקד נראה כשוטה. ד"ה ולא בושה. למנוע הבושה לפי שמכסה וכו'. ד"ה כגולם. שאין לו חיתוך אברים שכולו מעוטף בו. ד"ה דרבי שמעון כו'. וקטן יהא גוף קטן בן יומו וכו'.
<h2>דף עח.</h2>
ד"ה רפואתו לא שכיחא. שהרי גם שאר משקין ראויין לכך וכו'. סוד"ה בגלילא שני. ובעינן למיזל נמי לחומרא. ד"ה ומטללי. מסככין על העין ונוטלין מראיתו וכו'. ד"ה דבר שאינו חשוב לכל. שהמחשבה תלויה בזה המוציא וכו'.
<h2>דף עח:</h2>
ד"ה רהיטי מכסא. וטורח לעוברים לחזור ולבוא לפני המוכס שהראה אותו החותם ומצניע החותם להראות לאלו וכו'. ד"ה משפרעו. פטור וכו' [תיבת "לוה" נמחק]. ד"ה אסור להשהות שטר פרוע וכו'. סוד"ה מותר. דצריך לו לצור על פי צלוחית.
<h2>דף עט.</h2>
ד"ה והכא בכותבין שובר קא מיפלגי. והוציאו מלוה בשבת פטור לפי שאינו צריך לו, ואי אמרת הא חזי ליה לדידיה דבעי ליהדוריה ללוה אי ליתיה כתיב ליה שובר עלויה כיוון דראוי לצור עפ"י צלוחיתו. סוד"ה אלמא. שיעוריה כטווי. סוד"ה דוגמא. רוצה אתה כזה. סוד"ה בבישולא. הוי כמו המעובד. סוד"ה שלשה על שלשה לטומאת מדרס. והן ג' אצבעות. ד"ה בקורטבלא. מבשלו ברותחין ומתקשה לישב עליו לחפות כלים ודובלקאות שקורין פלטושטי"ר וכו'.
<h2>דף עט:</h2>
ד"ה דוכסוסטוס. קלף שניטלה קליפתו העליונה מצד השיער. ד"ה שבתפילין. דהתם ד' אגרות לד' פרשיות ושיעור כחדא מינייהו דהיינו שמע וכו'. ד"ה קציצה. הוא הדפוס של עור שחתוך לד' בתים כמין בית של עור [ותיבת "יד" אינה בכ"י]. ד"ה קלף אין דוכסוסטוס לא. אלא כדי לכתוב וכו'. ד"ה כיוצא בו. רישא דברייתא תפילין של יד עושין אותה של ראש ושל ראש אין עושין אותה של יד לפי שאין מורידין כו'.
<h2>דף פ.</h2>
סוד"ה לרבנן. הואיל ובתוך ג' הוא מכלל דהנחה כל דהוא בעינן. ד"ה והוא שיש חיוב חטאת ביניהם. וב' בתים פתוחים אחד לרה"ר זה ואחד לר"ה זה והוציא וכו'. ד"ה שפשף שבראש קנה של ציידין. מושיבין נסר קטן בראש הקנה וכו'. ד"ה שקל בה ד' מאות זוזי. שנתייפית וקפצו עליה אנשים המהוגנין לה ונתנו לו ממון. ד"ה כלכול צידעה. טינפל"א וסדין אותה להשיר השיער. ד"ה ודברי רבי נחמיה בביצת הסיד. הגיר, סיד הנגבל במים וכו'. ד"ה שנתית. עד כאן לאיפה עד כאן לסאה עד כאן לסאתים וכו'. סוד"ה עד כאן לכבש. ומתוך שאינו עשוי להשיר השיער אלא להאדים בעי סיד עב. סוד"ה אנפרות. כי ברתיה דההוא גוי. ד"ה מן דיליה דא ליה. מידו היתה זאת לו שלא היה לו לדרוש במעשה מרכבה. סוד"ה קילקולו זהו תיקונו. אחזוקי מיהא מחזיק. ד"ה כגרוגרת. מביצת תרנגולת שהיא ממהרת להתבשל וכו'. סוד"ה חף. ושיעורה נפיש מתרווד שירדיר"א בלע"ז. ד"ה כרכר. רוי"ל עץ יש לאורגין וראשו חד. סוד"ה טמאין. פותחת יש לה בית קיבול שמקבלת מפתח. סוד"ה ושל גל. הואיל וחיבורה בדלת היא ודלת בנין מחובר לקרקע הוא טהורין. ד"ה סכוכית. זכוכית ועל שם שסוכין קרי ליה סכוכית ועל שם שהיא זכה קרי ליה זכוכית. ד"ה שיעורן בכמה. להתחייב עליהן אם הוציאו לטלטלן וכו'. ד"ה כזית כאגוז כביצה. בתחלה מקנח פי הנקב בקטנה וכו'. ד"ה כך מחלוקת כאן. ולסימנא בעלמא אמרה דלא תהפוך גירסא בברייתא ואם תשכחנה זכור לך ממשנתך באתרוג. ד"ה אם לא הפאייס. כמו שקל פיסא רגבים שקורין גלישט"א וכו'. ד"ה ליסתכן. דאמר מר עמוד החוזר מביא את האדם וכו'. ד"ה ואם יש עליה עד. קנוח המעיד שעשויה לכך מותר לטלטלה בשבת. ד"ה מוריגי בהמה. כל בשר שיש בבהמה העשוי כמורג שהוא פגום וחרוק, כמו הנה שמתיך למורג חרוץ חדש, כל מקום שאין הבשר חלק כגון קליפת הלשון וכגון החיך שיש בו כמין קוצין וכגון פגימות וכגון בית הכוסות.
<h2>דף פא:</h2>
סוד"ה מדר"ל. מלחלוחית הקרקע הן יונקין וכו'. ד"ה האי פארפיסא. עציץ נקוב שזרעו בו ובתשובות הגאונים וכו'. סוד"ה אבל בשבת הואיל. דמוטב שיקנח בזה מלטלטל צרור. ד"ה מטרוניתא. גויה היתה. ד"ה ולא ליטרח טפי. פרמיכא בלע"ז. ד"ה ואינו מקנח בעשבים. ורבותי מפרשים וכו'. סוד"ה ואינו מקנח בצרור. דלא אסרו אלא בעלין ובאילן ועוזרדין שהן קשין. ד"ה שיניו נושרות. שיני הפה דכרכשתא. ד"ה ריח רע. ריח הפה שהזבל נרקב במעיו ויוצא הריח דרך פיו. ד"ה י' פעמים. וימתין בין פעם לפעם וכו'. סוד"ה ואמרי לה ד' פעמים של י' י'. מוריד הזבל לנקב. ד"ה לחשוף. לעבור בגשמים ושטיפת נהרות. ד"ה מסברא שיעורא דרבי יוסי נפיש. לייט לה שלא יחתה בה אפילו כלי קטן וכו'. ד"ה אמר אביי מתני'. דקאמר רבי מאיר לחתות בה אור וכו'.
<h2>דף פב:</h2>
ד"ה שקץ תשקצנו. לשון שיקוץ כשרץ וכו'. ד"ה באבן מסמא. כדכתיב והיתית אבן חדא ושומת על פום גובא וכו'. ד"ה אף ע"ז אינה לאברים. כגון ע"ז של חולית נפרד אבר ממנה וכו'.
<h2>דף פג.</h2>
ד"ה ר"ע אומר. ר"ע אומר נכרי ונכרית הן משאן והיסטן, ע"ז היא ולא היסטה וכו'. עוד שם. ולא פירשו רבותיי כן וכו'. עוד שם. היא והיסטה איבעיא ליה למיתני ולא נהירא לי דקשיא לי טובא חדא דלא אתקפתא היא וכו'. עוד שם. דאי הן משום מגע משמשיה קאמר להו הן ולא היסטן הוא וכו'. ואי נכרי ונכרית הכי נמי ה"מ לתרוצי כלישנא קמא ומאי אתקפתיה. ד"ה כרע הזב טמאין. וגבי אדם נמי כתיב וכל אשר יגע בו הזב וכו'. ד"ה כרעי הן. ונשאו את הזב. ד"ה טהורין. כדתנן כל שהזב נישא וכו'. עוד שם כדתניא אשר ישב עליו מי שמיוחד לישיבה וכו'. ד"ה שהיא טהורה. שאינה מקבלת שום טומאה. סוד"ה נשנית משנה זו. ולא נתגלה הטעם למה טמאה.
<h2>דף פד.</h2>
ד"ה ולחנניה. דאמר ספינה המיטלטלת מלאה טמאה, טלטול ע"י שוורים אפילו אינה מיטלטלת מליאה אלא ע"י שוורים וכו'. ד"ה כקתידרא. קצרה ומוקפת משלשה צדדין. ד"ה כמטה. שהיא ארוכה ומתחתיה מקבלת כלים כמטה של עור וכו'. ד"ה טמאה טומאת מת. דכלי הוא לקבל טומאה וכו'. סוד"ה טהורה מכלום. ולאו כלי הוא דכל הכלים שיעורן כרמונים. סוד"ה מאי אף ספינה. הא לא טיהר תנא קמא כלי חרס ממגע דנימא אף זו כיוצא בו. ד"ה והא לית ליה טהרה במקוה. ובפרשת מדין כתיבא ואהנך כלים דכתיבי התם וכו'. ד"ה וטעמא מאי. אע"ג דבדידיה ליכא מטמא אימא הואיל ואקשיתיה וכו'. ד"ה וכל כלי פתוח. מכלי חרס קאמר וכו'. ד"ה מי לא עסקינן. לישב עליו כל ימי נדתה ואמר קרא דמציל על מה שבתוכו באהל המת ואי טמא מדרס היכי מציל והא כל דבר טמא אין חוצץ אלא ש"מ דאין מדרס בכלי חרס הלכך כלי חרס המוקף צמיד פתיל טהור מכל טומאה וכו'. ד"ה שזורעין בתוכה ה' זרעונין. ולא הוי עירבוב טפי וכו'. ד"ה ואחת באמצע. יש כאן היכר גדול רוח זו זרועה צפון וזו דרום וזו זרועה מזרח וזו מערב [מתחילת ד"ה ד' מד' רוחות הערוגה עד תחילת ד"ה זרועה ליתא בשום כ"י]. ד"ה קים להו לרבנן. מדלא קבע מקום לזרע הנזרע אצל הגבול להמשיכו אצל הקרן וכו'. עוד שם. ולא חיישינן ליניקה אפילו בכלאי הכרם דאורייתא כדתנן לקמן וכו'. ד"ה ומנא לן הא דקים להו לרבנן. לידע כמה יונקת שלא תתמה לומר מי הודיע לבריות שיעור יניקה ואיך יוכלו לעמוד על כן שהרי אין הדבר תלוי בסברא אלא בגבול. ד"ה גבול רעך. ומי הם ראשונים אמוריים והחורים וחויים וכו'. ד"ה לזית. היכן הוא לזיתים והיכן הוא לתאנים וכו'. ד"ה וחוי. למה נקרא שמו חוי. סוד"ה שנעשו בני חורים מנכסיהם. ובני עשו יירשום וגו'. ד"ה אמר רב אסי ערוגה. ואשמעינן רב אסי דלא תימא וכו'. עוד שם. לא תהא ערוגה מקום יניקתה אלא ד' טפחים ואין הפרש בין אמצעי לשכנגדו ונכחו אצל הגבול אלא טפחיים. ד"ה והשקית ברגלך. למ"ל למכתב ברגליך אלא לומר וכו'. ד"ה אמר רב ערוגה בחורבה שנינו. במשנתינו להתיר בה ה' זרעונים אבל לא כשסביבותיה שאר ערוגות שהרי לא פירשו לך וכו'. סוד"ה שם. אלא שני טפחים של גבולי הערוגות ואנן ג' בעינן. ד"ה והא איכא מקום קרנות. מאי דוחקיה דלא לאוקומיה בערוגה בין הערוגות מוקפת מכל צד ג' ערוגות שהן ח' ערוגות כזה ולזרוע אף באמצע וכן בכולן ה' זרעונין דהא איכא בכל ערוגה מקום קרנות זויותיה ואתה יכול להמשיך זרע גרעינין שתזרע בצד גבולן וכו'. סוד"ה שם. ולזרוע אותן הזרעונין אצל הקרנות ואינך צריך להמשיכן מכנגד אותן שבחבירתה אלא טפח [ס"א אלא הפרש מעט יקיפנה] ואמאי אמר רב הערוגה שבחורבה שנינו. ד"ה בממלא את הקרנות. אבל המזרחי והמערבי זורע גרעינין לרוח כנגד אמצעה מעט ויניח הפרש מכאן ומכאן הלכך אי אתה יכול לזרוע עוד בערוגה שאצלה לצפון ושאצלה לדרום כזה "Z))5" מפני עירבוב של ב' הערוגות. סוד"ה וליזרע מאבראי. לאוקמיה שאין שם אלא היא.
<h2>דף פה:</h2>
ד"ה גזירה שמא ימלא. ואח"כ יזרע בחברתה אצל הגבול שבתוכה כאשר זרע באמצעית וכו'. ד"ה ולא יהא אלא ראש תור. כלומר אפילו מילא אותם ואח"כ זרע וכו'. סוד"ה שם. ואיכא היכרא טובא וליניקה לא חיישינן. ראש תור קרי ליה לפי שכן דרך סוף כל שדה להיות מתקצרת וכו'. ד"ה בנוטה שורה לכאן ושורה לכאן. ולא פירשו רבותי כן שהם פירשוה קרנות אלו גבולין וכו'. סוד"ה שם. ומצאתי לי סמך ביסודו של רבי שמעון הזקן אחי אימא מפי רבינו גרשום אבי הגולה. [ע"כ] [ש"מ כי אחי אמו של רש"י תלמיד רגמ"ה. ובזה נתגלה דרך הקבלה שקבל רש"י מרגמ"ה ע"י דודו והוא הוא רבו הנזכר ברש"י פרק ערבי פסחים שמסר לו דברי רגמ"ה]. ד"ה שורה אחת. מכל אחד הוי עירבוב דלא חשיבא כל חד למהוי שדה לנפשה וכו'. ד"ה והאיכא דביני וביני. גרסינן והן גבולי הערוגה. ד"ה עושה. ככל ערוגותיה מרובעות וכו'.
<h2>דף פו.</h2>
ד"ה התם. דבעי מרובעת לאחשובה שדה קאמר להתיר ראש ירק הנכנס לה וכו' ולית ליה לר' יוחנן הא דאמרן לעיל וכו'. ד"ה מנין שמרחיצין את המילה. דאף ביום ג' מסוכן הוא. סוד"ה מאן דלא מוקי כתנאי. משבש לה נמי להא ואמר משבשתא היא ותני בה טהורה. ד"ה ומאן דמוקי לה כתנאי. ואי הוה בעי הוה אפשר לאוקמי בתרי טעמי וכו'. ד"ה ופעמים שהם ד' עונות. שלמות שאם שמשה בתחלת ליל ד' בשבת עם חשיכה בין השמשות ופליטתה, פליטתה טמאה עד תחלת שבת. ד"ה פעמים שהם ו'. כגון שמשה בתחלת ליל ד' בין השמשות והן שש עונות שלימות. ד"ה ור' ישמעאל. דאומר בג' טמאה בד' טהורה קסבר בד' בשבת עבוד פרישה כר' יוסי דהוה ליל שבת רביעי ומיהו יש שלא פירשו אלא סמוך לחשיכה וליכא אלא ד' עונות שלימות ליל ה' וכו'. ד"ה דקאמר רב הונא. דאין משמשין ביום דכתיב בוזה דרכיו ימות משום דבעי צניעותא שלא יסתכלו.
<h2>דף פו:</h2>
סוד"ה והא טבולי יום נינהו. איכא למימר דמבעוד יום טבלו ביום השישי, ואפ"ה פליטתן טהורה וכו'. ד"ה ראויה קאמינא. ראויה לינתן לטבולי יום דקסברי הני תנאי וכו'. סוד"ה וליטבלו בי שמשי. ומדהמתין עד הבקר איכא למימר וכו'. ד"ה ליטבלו בשבתא בצפרא. ואם פלטו לאחר טבילה טהורות וכו'. עוד שם. לא איכפת לן וטובלות שחרית וכו'. עוד שם. ויש ספרים דכתיב בהו תרי לישני וגרסינן הכי לרבי אלעזר לישמשו ביממא דחמשא ולר' ישמעאל לישמשו בלילי דארבעה וכו'. ד"ה אבל חכמים אומרים כו'. סברי להו כר' יוסי דאמר בארבעה עבוד פרישה וכו'. ד"ה בו' בחדש כו'. זה היה אחר עשרת הדברות וכו' [תיבת מעשה ליתא בכ"י]. ד"ה בתרי בשבא אמר להו. ומשה עלה אל האלקים ויקרא אליו וגומר וכל הענין וכו'.
מסכת שבת
<h2>דף פז.</h2>
ד"ה בתלתא אמר להו. ומצות הגבלה דהשמרו לכם עלות בהר וכו'. עוד שם. ועלה והגיד שקבלו עליהם מצות הגבלה ואז נאמרה לו מצות פרישה וכו'. ד"ה אף היום. צריך להיות לילו עמו והא ליכא. ד"ה אשר. לשון אישור וכו'. ד"ה ת"ש. דתניא בברייתא אחת הכי וכו'. ד"ה קשיא לרבנן. דשמעינן מינה דבחד בשבא איקבע ירחא וכו'. ד"ה וישב ויגד. ומה השיבו ישראל למשה על כך וכו'.
<h2>דף פז:</h2>
ד"ה וקא מיפלגי. אם נצטוו אף על התחומין בו ביום וכו'.
<h2>דף פח.</h2>
ד"ה ובחמישי בנה מזבח. דכתיב ויבן שם מזבח תחת ההר וגו'. סוד"ה עליה דרב חסדא. דדומה כמי שעומד למעלה מן היושב. ד"ה לעם תליתאי. כהנים לוים וישראל. ד"ה גיגית. קובא בלע"ז וכו'. סוד"ה מודעא רבה. יש להם תשובה שקבלוה באונס על כרחם. ד"ה מלמד שהתנה כו'. כדאמרינן בעלמא הירך המיומנת שבירך אף כאן וכו'. ד"ה מאה ועשרים. כל א' וא' נטל כתרו. ד"ה טענו. הכתרים והכי משמע את עדים אשר היה להם מהר חורב. סוד"ה וקא מייץ בהו. מתוך טרדת השמועות. ד"ה עמא פזיזא. נמהר לב. ד"ה עלובה. חצופה דעולבנא לישנא דחוצפא נמי היא וכו'.
<h2>דף פח:</h2>
ד"ה מזנה בתוך חופתה. כישראל עודם בסיני עשו העגל. ד"ה עושין מאהבת המקום ושמחים ביסורים. של עליבה וכו'. ד"ה מה פטיש זה. מתחלק הסלע על ידו לכמה ניצוצות הסלע. ד"ה למיימינין בה. עסוקים בכל כחם וכו'. ד"ה אע"פ שהצרור מיצר לי והמור מימר לי. וכו'. ד"ה בין שדי ילין. אמר מיד לעשות לו משכן וצימצם שכינתו בין שני הבדים שנראו במקדש ראשיהן כשני שדים וכו'. ד"ה עון גדי. עין גדי, עגל שהוא מין בהמה וכו'. סוד"ה שכורמים עליו והכלים מתגמרין דרך הנקבים וכו'. ד"ה י"ב מיל. והיו אותן הקרובים לדיבור וכו'.
<h2>דף פט.</h2>
ד"ה קושר כתרים. שצריכין כל אות ג' תגין וכו'. ד"ה לעזרני. לומר תחילה תצלח מלאכתך. ד"ה בא השטן. הוא יצר הרע המחטיא את האדם היא מדת הדין. [היא עולה ומשטין אין הגון בעיני ליתא בכ"י]. ד"ה שבאו שש. שקבע לכם.
<h2>דף פט:</h2>
ד"ה ארד עמך. גלות אחד, אעלך גלות שני, גם גלות שלישי עלה גלות רביעי כאן רמז ד' גלויות וכו'. דין ימחו. הואיל וחטאו יתקדש שמך בעולם כשתעשה דין וכו'. ד"ה ואט אליו אוכיל. הטיתי להם כח וכו'. ד"ה ביצה קלה. כבר מפורש שזו ביצת תרנגולת שהיא קלה לבשל ולא כשיעור כל הביצה וכו'. ד"ה פי סבכה. בראש הסבכה העשויה כקליעה נותנין מעט בגד. ד"ה נתר. מין אדמה שקורין נישרא. ד"ה את הכתם. של דם נדה שאלו הסממנין מעבירין על הכתם וכו'. ד"ה ב' וג' שמות. פלפל לבן ושחור וארוך. ד"ה או אפילו מן ג'. שלשה מינין וכו'. ד"ה ומצטרפין. לתבלין וכו'.
<h2>דף צ.</h2>
ד"ה במיני מתיקה. אבל מין שאינו ממתק אין מצטרף וכו'. ד"ה לשרות. ומתני' בשאינן שרויין והכא לשרות וכו'. ד"ה החלביצין. לייטרון וכו'. ד"ה שיש לו עיקר. שנשרש בארץ. [ולפי דעתי תורניסא דגרסינן במס' ע"ז דבר שאין לו שורש הוא כמו זה ולא כמו שמפרשין אותו פיונ"א ליתא בכ"י]. ד"ה פלפלת כל שהוא. ואינו כמין פלפל שלנו וכו'. ד"ה מקק ספרים. אכילת תולעת האוכל בספרים וכו'. ד"ה לצילחתא. וכו'. ד"ה ארגמן. צבע שצובעין בו ארגמן כל שהוא וכו'. ד"ה בתולת הוורד. עלה של וורד בייחור אחד. סוד"ה לכליא עורב. מלישב שם. ד"ה שמחטטין בו פתילות. ומקנחין ראשיהן לעדויי חושבא וכו'. סוד"ה מקק דסיפרי תכך דשיראי כול'. תכך, איילא, פה דתאנים הה דרימונים. ד"ה קוצים יש בתאנים. היה התולעת יושב וכו'. ד"ה קטליה פה לדין. הרגו פה לזה. ד"ה רוכלין. מוכרי בשמים וקישוטי נשים וכו'.
<h2>דף צ:</h2>
סוד"ה ציפורת כרמים. ומאי רפואתה. סוד"ה שמצניעים אותו לקטן כו'. ומיהו אטמא פליג דלא מצנעי ליה לקטן לשחק דדילמא אכיל ליה כדלקמן. ד"ה כדי לזבל כרישא אלמא וכו'. ד"ה הא דזריע. מאחר שהן זרועין חשוב לכל אחד ואחד דאדם טורח לזבל אחד מהם וכו'. ד"ה לחוכמא. לפקח הלב. ד"ה וסימן לב כסיל. כגון זה שצריך לפקח לב לשמאלו נתלה. ד"ה אלא. לאו משום דחייש דילמא אכיל ליה חי, דלא עביד קטן דאכיל ליה חי אלא דילמא מיית ואכיל ליה וכו'.
ד"ה ליתני המוציא זרע חייב בכל שהוא. וכו'. ד"ה אמר אביי. דאינו חייב אלא משום דאצנעיה דאחשביה בהצנעתו. ואם תאמר כבר שנוייה היא כל שאינו כשר להצניע אינו חייב אלא מצניעו הא מצניעו חייב וכו'. סוד"ה שם. ושכח למה הצניעו וכו'.
<h2>דף צא.</h2>
סוד"ה אלא מעתה. דמשום דעל דעת ראשונה עושה מחשבת ליה שיעורא. ד"ה בטלה דעתיה. וההוא שיעורא דחשיב לאינשי חשיב. ד"ה את"ל. בההיא דלעיל אע"ג דעקירה וכו'. סוד"ה בעידנא דאפקה. ולא מצטרפת הנחה לעקירה. ד"ה כיון דאילו אשתיק, בהך שניה וקיימא ראשונה אית בה שיעור וכו'.
<h2>דף צא:</h2>
סוד"ה אמר אביי, אלא הרי הוא ניכר ביניהם. ד"ה על האסקופה. בגמרא מוקי לה באסקופת כרמלית. ד"ה מלאכתו בבת אחת. והנחה במקום חיוב דהוה להו עקירה וכו'. ד"ה אי נימא איסקופה רה"ר. ורבים מכתפין עליה דחזיא וכו'. ד"ה סטיו. מקום מוקף איצטבאות כדי לישב שם והוי כרמלית דלא בקעי רבים בהדיא. ד"ה אבל מליאה חרדל. שהרי יש בה הרבה ממנו בחוץ אע"פ שעל ידי הכלי הוא נאגד וכו'. סוד"ה שם. זהו לשון התלמוד לענין שבת כל כמה דלא נפיק ליה כוליה קרי ליה אגוד משום דאגוד ושייך לגבי רשות קמא. ד"ה ר' יוחנן מתרץ לטעמיה. תרתי קתני מתני' לא זו אף זו דסיפא מוכחא דקתני את כל הקופה, ולא קתני את כל הפירות. ד"ה קס"ד בצררי. שהיו בה צרורות של בשמים שחוקין דכי אפקה למקצת הקופה נפיק בההיא פורתא כל צרורות כולן וכו'. ד"ה באורנסי. אגודות שרשין ארוכין או קנה או קליפה של קנמון שהן ארוכין. ד"ה הגונב כיס בשבת חייב. בתשלומין אע"פ שנדון בנפשו לפי שכבר נתחייב בגניבה משעה שהגביה הכיס וכו'. ד"ה פטור. מן התשלומין. ד"ה קדים ליה איסור גניבה. דכיון שהוציאו מקצתו קנה כל המעות שמבחוץ שהרי יכול להוציאן דרך פיו ולענין שבת מפטר דאגידי לגבי רשות היחיד על ידי הכלי. ד"ה דרך שוליו דכיון דלא מצי למשקל לא קנינהו בהגבהתו. ד"ה הא איכא מקום חלמא. חלמה אלדורא כמו בהעור והרוטב.
<h2>דף צב.</h2>
ד"ה ומיכרכי עליה. שאינו יכול להוציאה כולה בלא שנצין. ד"ה שכן משא בני קהת. מצאתי שאמר מאן דהו בשם רב האי וכו'. סוד"ה שם. שמן אחד בימין שמן המאור, ושמן אחד בשמאל שמן המשחה והקטורת בחיקו והחביתין בכתף. סוד"ה אף המזבח. שהיו הקלעים רחבן ט"ו אמות. ד"ה ותילתא מלעיל. וכיון דמזבח עשר אמות והוא נישא בכתף כדכתיב ולבני קהת לא נתן וגו' והלוים עשר אמות כי מדלו ליה תילתא למעלה מראשיהן או מכתיפן וכו'. ד"ה וליגמר ממשה. שפירש האוהל על המשכן ונמצא דגובהן וכו'.
<h2>דף צב:</h2>
ד"ה סינר. כעין מכנסיים קטנים והוא נחגר לצניעות וכו'. סוד"ה ראוי להיות חוזר. ומתחילה ידעה שסופו להתהפך. ד"ה ר' יהודה אומר אף מקבלי פתקין. של מלך למוסרם לרצים להוליכן אף הם חייבים בהוצאתן אפילו לא נתקיימה מחשבתן כגון שהוציאן על מנת וכו'. ד"ה וחכמים פוטרין. שאין דרך הוצאה בכך, שהמעות נופלות. ד"ה אני אמרתי דבר אחד. אי אתם מודים בלאחריו ובא לו לאחריו שהוא חייב ואע"פ שאין נשמרין. ד"ה והם אמרו דבר אחד. אי אתה מודה כלאחר ידו שהוא פטור לפי שאין דרך הוצאה בכך. ד"ה זה יכול. להוציאו הוא לבדו וזה יכול להוציאו לבדו והוציאוהו בין שניהם.
<h2>דף צג.</h2>
סוד"ה וזה מניח. דהאי קעביד פלגא והאי קעביד פלגא וליכא חד דמסייע בכולה. ד"ה וחד. יתורא תו למעוטי זה אינו יכול וכו'. ד"ה ור"ש מטהר. אינו אלא כמסייע ופטור. משום דבעי שיעור זיבה לזה ושיעור זיבה לזה כלומר בעינן שיהא רובו של זב מכביד וכו'. סוד"ה דעקרה ליה לגמרי. משום דעקרה ליה הוא. ד"ה כיון דזימנין דעקרה האי. שמא הכבידה עליהן ולא עקרתן והוי רובו לטמינהו מספק וכו'. ד"ה פונדאות. וראויין לשמש בשכיבה עם מלאכתן וכו'. ד"ה טמאות. כן נראה בעיני טעם משנה זו וכו'.
<h2>דף צג:</h2>
ד"ה הסוס מטמא בידיו. אם הזב רוכב עליו וטלית תחת אחת מידיו של הסוס טמאה היא הטלית אבל תחת רגליו טהורה לפי שאין משענתו על רגליו והא דתנן לעיל ד' טליות תחת רגלי הבהמה טהורות דלא כר' יוסי. סוד"ה כהן העומד. בזבחים פרק שני. ד"ה שיעור זיבה. וצריך להיות בו ד' זבים. ד"ה נעלו שנים פטורין. ור' יהודה הוא דפטר כששניהם יכולין. ד"ה שיעור צידה. צבי לכל אחד ואחד וכו'. סוד"ה שם. דבהא לא פליג. סוד"ה את החי במטה. ונושא את עצמו. ד"ה ור"ש פוטר. וכל מלאכה שאינה אלא לסלקה מעליו וכו'. סוד"ה ואם היה צריך לכלי, במקום שמוציאו שם. ד"ה חייב. על כל אחד ואחד כי הכא וכו'.
<h2>דף צד.</h2>
ד"ה והא אף קתני. דמשמע שני חיובין שוין. ד"ה דמשרבטי נפשייהו. משתמטין כלפי מטה ומכבידין עצמן להישמט מיד הנושאן. ד"ה מתיר בסוס. למוכרו לגוים מפני שמלאכת הסוס אם היה אדם עושה אותה אינו חייב עליה חטאת דלרכיבה עומד והחי נושא את עצמו והאי דאסרו למכור בהמה גסה לגוי משום שאלה ומשום שכירות אסרו וסוס אי נמי מושיל ומוגר לאו איסורא דאורייתא איכא וכו'. ד"ה דבי זייראדן. של ציידי עופות שקושרן ונותנן על הסוס כשהן חיין וכו' [תיבת עופות ליתא בכ"י]. ד"ה רמות רוחא. גסות הרוח הוא דלא וכו'.
<h2>דף צד:</h2>
ד"ה אף במוציא. דאין צריך לא לגופו של מוציא ולא לגופה של הוצאה אלא אפילו הוציא את המת לקוברו שהוא צורך המת פטור. ד"ה מר לעשות לו טס, מרה שנרצף פיו וצריך להוסיף עליו וכו'. סוד"ה והכוה את המחיה. וכוואה זה לבטלה משום מחיה ולטהרה. ד"ה חייב. דשקלה לטומאה שאינה מטמאה בפחות מב' וכו'. ד"ה מאי לאו הא דתני חייב כו'. דשקליה לטומאה דבצריה לשיעורא. ד"ה והא דתני פטור כו'. לאו מילתא היא דלא אמרינן וכו'. סוד"ה וכן הפוקסת. וכשנוטלתו מאדים הבשר. סוד"ה אבל לחברו. ליטלו יפה בלי כלי. ד"ה חייב. בשבת לרבנן בכלי ולר' אליעזר אף ביד וזהו שיעורן. סוד"ה והא תניא. מכלל דמלא פי הזוג לאו ב' שערות נינהו. סוד"ה שמלת אשה. להתנאות. ד"ה מי איכא מידי כו'. ביד מיהא איכא שבות וכו'. ד"ה כלפי מעלה. מצד הצפורן וכו'. ד"ה טווה. וללשון אחר עושה מאותו בצק כמין חוט.
<h2>דף צה.</h2>
ד"ה לעצמה פטורה. ואין דרך בנינה אלא וכו'. ד"ה המחבץ. עושה כמין כלי גומא ונותן הקפוי בתוכו וכו'. סוד"ה חייב חטאת. ומרבץ חייב משום בונה. סוד"ה קטיל קני באגמא הוה. ולא ידע לפרש משנה בטעמיה. סוד"ה מפרק. כתבואה העומדת בקשיה לאחר שנקצרה דקודם שנקצרה לא שייך ביה לשון מפרק אלא לשון תולש.
<h2>דף צה:</h2>
סוד"ה מה לי אמר רבי שמעון. ואי תליש ליה בשבת מיחייב. ד"ה שאם ניקב. העציץ בכדי טהרתו שאם נטמא יטהר בשבירה זו וכו'. סוד"ה ועדיין כלי הוא לקדש בו מי חטאת. דבעינן כלי הראוי וכו'. ד"ה טהור מלקדש בו מי חטאת. והאי טהור לאו דוקא וכו'. ד"ה ואם היה מוקף כו'. נכנסת בו דרך הנקב וכו'. ד"ה עד שיפחת רובו. דרך פתחו נכנסת לו טומאה וכו'. ד"ה אלא במוקף צמיד פתיל. שאם ניקב כמוציא רימון וכו.
<h2>דף צו.</h2>
ד"ה ברברבי. ברוב. ד"ה כלי חרס. שיעור הראשון האמור כאן וכו'. סוד"ה ככונס משקה. דהתם ודאי מכי אינקיבא כמוציא משקה מישדא שדי לה. ד"ה וסימניך. שלא תטעה למימר וכו'. ד"ה אחד המרבה כו'. ברייתא היא והיא לסימן לכאן שאחד וכו'. סוד"ה שם. ובכונס משקה ובמוציא משקה ליכא למיטעי בהו לענין זרעים. ד"ה הרי הוא ככלי גללים. משוינן ליה משניקב כמוציא זית וכו'.
ד"ה כיצד שתי גזוזטראות כו'. רבנן קאמרי לה. סוד"ה גזוזטראות. להלך בהן. ד"ה פטור כו'. להושיט הקרשים מעגלה לעגלה שבצדה אלא לעגלה שלפניה ושלאחריה וכו'. עוד שם. וכשהיו פורקין את המשכן לטעון על העגלות היו מעמידין אלה ד' העגלות כדרך הליכתן שתים זו אצל זו ואחוריהן סמוך למשכן וכו'. עוד שם. אבל מעגלה לעגלה שבצדיהן לא היו צריכין להושיט וכו'. ד"ה שכך היתה עבודת הלוים. ומפרש ואזיל כיצד מצינו כיוצא בו בעבודתן שבשתי עגלות זו אחר זו ברה"ר ופורקי המשכן מושיטין לאותן שעל העגלות שאצלן שהן סמוכות וקרובות והן מושיטין לאלו וכו'.
<h2>דף צו:</h2>
ד"ה מכדי זריקה כו'. על כרחיך תולדה היא דהא לא נמנית וכו'. סוד"ה שם. אב אחר דהא מעין הוצאה היא האמורה באבות מלאכות. ד"ה מחנה לויה ר"ה היא. שהיו הכל מצויין לפני משה רבינו. סוד"ה סברא היא. שהיא מעין המלאכות. ד"ה נפקא מינה. בכל אבות מלאכות. ד"ה שתי אבות. דלא דמיין או שתי תולדות דשתי אבות. ד"ה בכותל. כדמוקי לה לקמן בדבילה שמינה ונדבקת. ד"ה כזורק באויר. ופטור דהא לא נח ברה"ר וכו'. ד"ה כזורק בארץ דאויר רה"ר הוא וחייב דכיון דאויר רה"ר וכו'. ד"ה בניסכא בתרא. בחוט האחרון של קנה ואז הקנה נשמט מהחוט והבוכיאר נופל וזהו בזריקה אחרונה של חוט. ד"ה ניסכא. זריקה אחרונה וכו'. סוד"ה והא במקום פטור אזלא. אלא מקום פטור דהא אין ביניהם אויר כל כך רוחב ארבעה. ד"ה לשווליהן. אורגי יריעה אחרת ויש לו לזה שני תלמידים. ד"ה ודילמא לשווליהן גביהן הוו יתבי. סוד"ה מעמר, מאן דכניף מלחא ממלחתא חייב משום מעמר. ד"ה מגילת סתרים. שהסתירוה וכו'. ד"ה ואינו חייב אלא דאחת דבמזיד תרי קטלי לא מיקטיל וכו'. ד"ה ואינו חייב על אחת מהן. מיתה שיש בהן אחת וכו'. עוד שם. אין זו העברה בספק שהרי נהרג מקושש עליה וכו'. ד"ה דמדלי חד ומתתי חד. שמתוך שצריך לאמן ידו וכו'. עוד שם. ודילמא לא זריק עד הגג וכו'. ד"ה לפי שאי אפשר. במלקט ורהיטני פלינה בלעז כלים של עץ [תיבות והן בשני גווני ליתא בכ"י]. ד"ה המשלשל. מתחיל לארוג דופני הסוכה כלפי מעלה וכו' [תיבת בערב ליכא בכ"י].
אויר רשות הרבים ואויר כרמלית אינה עולה למעלה מעשרה טפחים, כמו שיתבאר לפנים בפרק הזורק. אבל אויר רשות היחיד עולה עד לרקיע, לפיכך אם נעץ קנה ברשות היחיד וזרק מרשות הרבים ונח על גבי הקנה חייב, ואפי' רחב הקנה כל שהוא, שאין צריך ברשות היחיד הנחה על גבי מקום ארבעה, כמו שביארנו.
<h2>דף צח.</h2>
ד"ה כי שדי ליה מר ביני וביני. לחלקה לאמה זו לשלשה רווחים שבין ד' סדרים כלבוד דמי לפי שאין בו ריוח אלא ב' טפחים.
<h2>דף צח:</h2>
ד"ה אמר שמואל ביתידות. והוא גלוב"ו בלע"ז שקובע מקל קטן בראשו אחד ונושך בו דפי הקונטרס וכו'. עוד שם. וחצי מושבו קצר שהוא אמה עובי ותו לא וכו'. עוד שם. אלא מושיב שתי שורות של ג' ג' זו אצל זו כמין אטבי וכו'. עוד שם. כן מושיב לראש העגלה האחד ומחזיקות זו את זו וכו'. עוד שם. צידיהן וביניהן כדפרי' וכו'.
<h2>דף קא.</h2>
בקיעת דגים לא שמה בקיעה. לפי שאינה נראית.
<h2>דף קא:</h2>
ד"ה לא נצרכה, מטלטלין דמתני' אלא לטלטל מזו לזו וכו'. סוד"ה שם. [ולא חיישינן דילמא מישתקלא מבינייהו וקא מטלטל דרך אויר כרמלית. ליתא בכ"י]. ד"ה מזו לזו תנן. דמשמע שאין אחרת מפסקת וכו'. ד"ה לערב. הא אשמעינן מתני' דאפילו שתי ספינות של שני בני אדם וכו'. סוד"ה מחצלות פרוסות. ושבתו בהן יחידים זו בזו וזה בזו. ד"ה אלא לזרוק. לחייב הזורק מתוכה לרה"ר או מר"ה לתוכה. ד"ה בחוט הסרבל, שקושרין בו את בית הצואר שקורין מנטיל הוא המקטורן. ד"ה בדבר המעמידה מביא לה טומאה. אם היה ראשו אחד קשור באהל המת מביא טומאה לכלים שבספינה ולא לספינה עצמה, דהא אינה מקבלת טומאה, כדאמר, דרך אניה בלב ים. (לעיל פרק ר"ע) [ולא גרסינן מן ולספינה עד סה"ד]. סוד"ה והוא שקשרה בשלשלת של ברזל. דהיינו שלשלת מביא לה טומאה שאם הספינה מכוסה וראש השלשלת באהל הספינה, הרי כל הכלים טמאים, כאילו נכנסו באהל המת דחרב הרי הוא כחלל ומטמא באהל. ד"ה בדבר שאינו מעמידה. כלומר שאינו רגיל להעמידה. כגון במידי דלאו מתכת אין מביא לה טומאה, אא"כ יש בה פותח טפח וכו'.
<h2>דף קב.</h2>
ד"ה קלטה אחר. דהוו להו שנים שעשאוה וכו'. סוד"ה שוגג הוא. הנחה שהיא לבסוף ובשוגג.
<h2>דף קב:</h2>
ד"ה המכה בפטיש. גם הוא מאבות מלאכות והוא שקורין בלע"ז פורקי וכו'. ד"ה שם ומבדילה מן ההר קצת וכו'. ד"ה מעצד. אף הוא כמו קורנס גדול של נפחים של ברזל וכו'. ד"ה כל העושה מלאכה ומלאכתו מתקיימת. שיש מקיימין כיוצא בו ואין מוסיפין עליה. ד"ה על הסדן. בלע"ז אנקוליא. ד"ה פטפוטי. שקורין טריפד וכו'. ד"ה אין עניות במקום עשירות, לא עשו שום דבר בצמצום אלא הכל מתחלתו דיים והותר. ד"ה בבירתו. שהוא אוכל ושוכב שם ומקפיד על וכו'. ד"ה המצדד את האבן. ומתוך שהוא מצדדה הוא מכוונה תחתיה וכו'. ד"ה דימוס. ועדיפא היא מדשמואל וכו'. ד"ה אלא, לאו קושיא היא תלתא בנייני הוי. ד"ה תתא. יסוד החומה תחתון שמושיבין וכו'. ד"ה עילאה. דימוס העליון שאין על גביו עוד דימוס ואינו חושש אם נוטה האבן לצד האחר, הלכך בהנחה בעלמא סגי והיא מילתיה דר' יוסי. סוד"ה עייל שופתא. שקורין קוויין. ד"ה מרא. בלע"ז פיישור.
<h2>דף קג.</h2>
ד"ה ביצה קלה. מביצת תרנגולת שהיא קלה לבשל וכו'. ד"ה לביזרא דקרא. לגומא של דלעת שעושין לה לתת בה מים, שהמים צריכים בה תמיד. ל"א לזרוע בתוכה נימא של דלעת ואע"ג דשנינו לענין הוצאת זרע דלועין שנים שאין אדם טורח להוציא לזריעה אחת לבדה אבל לענין חרישה כל גומא וגומא באפי נפשה עביד לה. ד"ה בארעא דחבריה. לא איכפת ליה ליפותה. ד"ה מצינו שם קטן כו'. וכתב ממנה מקצת ואותו מקצת היא תיבה וכו'.
<h2>דף קד:</h2>
ד"ה על שני כותלי זוית. אחד במזרח ואחד בצפון וכו'. ד"ה על שני לוחי פנקס. כעין אותן של גלחים שיש להם לוחים וכו'. ד"ה על שני לוחי פנקס. ונקרין זה עם זה כגון שכתובין וכו'. ד"ה במשקין. כעין מי תותים וכו'. [אחרי ד"ה שוטה היה]. ד"ה בעל סטדא בועל פנדירא. [מחסרונות הש"ס] ונקרא על שם בעל אמו אע"פ שהוא היה ממזר.
<h2>דף קז.</h2>
ד"ה הצדן. חייב שבמינן ניצוד. ד"ה והחובל בהן. והויא לה תולדה דשוחט. סוד"ה שם. וחייב משום צובע. ד"ה ושאר שקצים ורמשים. כגון תולעים וחלזונות ועקרבים. [לגירסתנו קשה, דנחש יש לו עור ולגירסת כ"י רומי דגריס חלזונות ניחא דחלזון תולעת הוא ואין לו עור]. ד"ה אלה הטמאים. בתר האנקה והכח כתיב וכו'.
<h2>דף קז:</h2>
ד"ה ואמר אביי אלא לאותן די שלא מנו חכמים עם השאר חולד וכו'. ד"ה אייל רבא והא למה שמנו חכמים קאמר. וכו'. ד"ה תריץ הכי. אבל לענין טומאה פליגנא עלך דאין עור לאותן ד' שמנו. ד"ה הטפויין. שיירונ"ש, הטפויין וביצי כינים מתניתא היא ולא ידענא היכא תניא לה. ד"ה כשותא. הומלין בלע"ז וגדל בתוך ההיזמי מריח הקרקע וכו'.
<h2>דף קח.</h2>
ד"ה פיטרא. כמהין ופטריות בולי"ן. ד"ה פירצי. היינו נקבים. סוד"ה לאקבולי אפיה. שלא יראה גילויו משום צניעות. סוד"ה מנין לדם שהוא אדום. אמרינן התם האי שחור אדום הוא אלא שלקה.
<h2>דף קח:</h2>
סוד"ה גיסטרא. ואינו ראוי לכל תשמיש בעולם ומקצין אותו לכך. ד"ה כשרי. תילים תילים גבוהים כלומר עיגול על גבי עיגול. ד"ה טבולי. בשעת אכילה מטבילנא במלח ואכילנא. סוד"ה שפיר דמי. דדמי לדישה שהוא אב מלאכה. ד"ה רוק תפל. שלא טעם כלום משניעור משנתו ועבר עליו חצות לילה בשינה.
<h2>דף קט.</h2>
ד"ה בת חורין היא זו. בת חורין פי' רוח רעה ששורה על גבי העין יש לה כבוד ברוחות כבן חורין בבני אדם ואינה עוברת עד ג"פ גם היא נקראת בת מלך ופוך מעבירה.
<h2>דף קי.</h2>
ד"ה דילמא חיויא דרבנן טרקיה וכו'. סוד"ה דכי נח נפשיה דרב. לשמוח ולרקד לפני החתן והכלה וכשמביאים אותן לפניהם מקשקשים לפניהם בשוק בבואם בתופים וזוגין טבלא אישקלייטר וגזר הוא שלא יקשקשו לפניהם עוד. ד"ה וליהדקיה מיניה. יצדד הסל מעט מעט וכו'. סוד"ה בי כוכביה. ויפיל עצמו משם עליו. סוד"ה שחפי. ומשמיע קול. שכשיעבור עליהן ירגישו החתולים ויאכלוהו. ד"ה ותשדי ביה. ותזרוק בו. ד"ה ליפסעה, יפסיקו את רגליה זו מזו. ד"ה וליתבוה התם וכו'. ד"ה צלפים. פרי של צלף קפרא. ד"ה תלאי. דקלים נטיעות ומין תמרים הוא שנקרא בלשון ארמי תאלי. ד"ה מרפי. זבל שבמעיו ממעך ומרפא. ד"ה כי היכי דעיילי צלילים. סוד"ה הכי נפקי כראשונים. ד"ה גביא גילא. אלום בלע"ז, הוא עפר לבן שצובעין בו. ד"ה כורכמא רישקא. כרכום של גן, קרו"ג אוריינטל בלע"ז וכו'. ד"ה לזבה תלתא בחמרא. האי דהדר נקט ליה וכו'. ד"ה שבלילתא. תלתן פינו גריקו. סוד"ה פשטינא. אלא הולך ונפשט על גבי קרקע. ד"ה ולותביה ארישיה. ישפוך הדם וכו'.
<h2>דף קיא.</h2>
ד"ה הכל מודים. מודים הם במחמץ מנחה. סוד"ה כורת ותלויין שם בכיס. ד"ה אלא בזקן. שפסק מלהוליד. ד"ה הן הן החזירוני לנערותי. לתשמישי. הרפואות האמורות שם. סוד"ה שם. אלמא זקן הדר להוליד. ד"ה ליכא מרפא מרפי. צומת הבשר והשינים נרפים ורחוקין וכו'. ד"ה לא יגמע ופולט. דמוכחא מילתא דלרפואה היא. ד"ה לפני טיבול. לפני אכילה מותר שדרכן היה לטבל בחומץ וכו'.
<h2>דף קיא:</h2>
ד"ה ואלו קשרים. המנוין באבות מלאכות דקתני התם הקושר וכו'. סוד"ה זממא. ונקשרת בה ופעמים שמתירה. סוד"ה איסטרידא. וכשרוצה להתירה מתיר הרצועה ונוטלה. סוד"ה ושל פסקיא. וקורין פנדנץ. ד"ה וקדרה של בשר. פעמים שקושרין בגד סביב לפיה.
<h2>דף קיב.</h2>
ד"ה תרתי דשי. שני פתחים וכו'. ד"ה דאי בעינא הפיכנא כו'. ואחת מבפנים בין שני רגלים וכו'. ד"ה טהור. ואי נמי מתקני ליה חדש הוא וכו'. סוד"ה אילימא לרבנן. משום דחזי להפוכיה, הכא נמי חזי להפוכיה. ד"ה אלא אליבא דר"י. דמנא הוא כיון שנפסקה חיצונה וכו'. ד"ה אימא וכן לחליצה. בהדיא תנן לה מתני' דהא משום דאפכי' וכו'. ד"ה אבל טמא מגע מדרס. והוי ראשון לטומאה, דעדיין כלי הוא לאישתמושי ביה תשמיש אחרינא. ומאב הטומאה טהר, דלא הוי מיוחד עוד למנעל, והוי ראשון שהרי נגע בעצמו כשהיה אב הטומאה. [עיין בהג"ה הנדפסת שמביא כל זה בשם רש"י מהדורא קמא. הרי ראייה גמורה שכתב יד זה היא מהדורא קמא של רש"י]. סוד"ה ליפלוג בדידה כו'. ומשום האי לחודה הו"ל למיתני טהור מן המדרס. ד"ה תרי אסרי. לישנא אחרינא תרי איסרי וכו'.
<h2>דף קיג.</h2>
ד"ה קושרין דלי בפסקיא. ע"פ הבור דפסקיא ודאי לא מבטל לה התם. ד"ה בחבל דגרדי. פליגי דגרדי צריך לה וכו'. ד"ה לא יהא קושרו. וכו'. סוד"ה כורך עליו. אזור חלול פסיקיא פלו פיישולא. [תיבת לא ליתא בכ"י]. ד"ה מותר לטלטלן. לשני הקנים דחזו הקנים לתשמיש אחר וכו'. ד"ה כובד העליון והתחתון. אנשרטש. ד"ה העמודים במקומי קורין אותן קוליש אותם המנוקבות וכו'. ד"ה ישלשל בבגדיו. מדת עשירים היושבים בבתיהם וכו'. ד"ה מכבדותיי. שמכבדין את בעליהן. סוד"ה חפצי שמים מותרים. ליארס בשבת.
<h2>דף קיג:</h2>
סוד"ה שקצים ורמשים ונשו עפר. ד"ה ותרד הגורן. שלא יפגעו בה כשהיא מקושטת וכו'. ד"ה נופלות. אותן של לקט שנשרו מן הקוצרים וכו'.
<h2>דף קיד.</h2>
ד"ה בגדים שבישל בהם קדירה לרבו, דומיא דהוצאת הדשן שאינה עבודה חשובה. סוד"ה רבד איתמר. בבשמים וקנים המכניסים תאוה ובמצעות ותכשיטים נאים ותזקק לו. סוד"ה חוצץ. וכל חציצה שמקפיד עליה חוצצת. סוד"ה תנן התם. שדרך ת"ח להקפיד על לבושו. ד"ה ואפילו במסכת כלה. וזה נתן לבו בה וגרסה. מסכת כלה ברייתא היא והכי קא מתחלא כלה בלא ברכה וכו'. ד"ה עולת שבת בשבתו. משמע למידרשיה בלא וי"ו ומשמע דעולת שבת זו קריבה וכו'. ד"ה נדרים ונדבות. שיכול להמתינם ולשחטן וכו'. עוד שם. קל וחומר לחלבי שבת וכו'.
<h2>דף קיד:</h2>
ד"ה לא היו תוקעין. שש תקיעות שתוקעין במקדש בע"ש להבטיל ולהבדיל משום דיוה"כ הוא קודש כשבת וכו'. ד"ה וליתקע. לנתק העלין הלחין מן הקלחים כדי להשוותם כדי שיהיו מוכנים וכו'.
<h2>דף קטו.</h2>
סוד"ה אין בין ספרים. שהספרים נכתבין בכל לשון אלמא ניתנו ליכתב ולקרות בהן. ד"ה לא ניתנו ליכתב. רבן גמליאל פליג וכו'. ד"ה אבא חלפתא. אביו של רבי יוסי חלפתא שמו.
<h2>דף קטז.</h2>
ד"ה ספרי מינין. משומדין לע"ז וכו'. ד"ה דבי אבידן. ספרים שכתבו להם הגלחים וכו'. ד"ה אין ולא. זימנין אמר ליה אין וזימנין אמר ליה לא. ד"ה וקשה לי. ששרשיו נעשין גבשושית וכו'.
<h2>דף קטז:</h2>
ד"ה א"ל ר"ג אתא חמרא ובטשא. בעט ודחפתו לארץ ונכבית ונשבר כלומר אני נצחתי וכו'. ד"ה עד החזה. מתחיל להפשיט מרגליו האחרונים וכו'. ד"ה למענהו. לכבודו ולשבחו. סוד"ה אפתורא דדהבא. לא חייש עד לאורתא. ד"ה יומא דאסתנא. רוח צפונית שהיא בינונית לא חמה ולא צוננת וכו'. ד"ה יומא דאסתנא. אפילו שכבת זרע שבמעי אשה חמה מסרחת בו וכו'. עוד שם. אמת שרוח דרומית צוננת היא אבל אסתנא וכו'. ד"ה לא נפשיט את הפסח. בתמיה משום צורך גבוה לא שרית לצורך הדיוט בהדיה.
<h2>דף קיז:</h2>
ד"ה ויצרף. והיין אינו בגומא ומצרף כלי לגג וכו'. סוד"ה שמא יביא כלי. ישכח ויביא דרך ר"ה. ד"ה ואינו שוחטו. שממציא לו עלילה לומר שמא חברו שמן ממנו. ד"ה לא יציל פת הדראה. לפי שאין זו ערמה וכו'. ד"ה מרדה. מכותל התנור שנדבק ונתקע בהן לא ירדה אותו וכו'. ד"ה בצע לכולי שירותיה. ולכבוד שבת דנראה כמחבב סעודת שבת וכו'. ד"ה תלתא היום, למנין שלש סעודות באו.
<h2>דף קיט.</h2>
ד"ה עבידנא יומא טבא לרבנן. לתלמידיו דראש ישיבה היה. סוד"ה כמה דלא מהפיכנא בזכותיה. לזכותו בדין. ד"ה אתכתיקא דשינא. פלדשדויל של שן וכו'. ד"ה ומושיף נורא. נופח משם האור לכבוד השבת ורבינו הלוי גרס וכו'. ד"ה לביש גונדא. שהיום אינו כדיי להתנהג וכו'. ד"ה מכתף ועייל מכתף ונפיק. כאדם שבא לקבל את רבו בביתו ומראה לכל שהוא חשוב עליו וכו'. ד"ה אמרי ליה כלדאי. לההוא גוי. ד"ה אכיל להו. סופן ליפול בידו. ד"ה סייניה. כובע, כמו סיינא שרי דגרסי בעירובין וכו'. סוד"ה שם. והוא לשון רבינו יצחק בן יהודה. ד"ה תריסר עיליתי דדינרי. כן פירש רבינו הלוי. סוד"ה לה' הארץ. עד שנברך את שמו בברכת הלחם. ד"ה להקדים. זמן סעודת שבת מזמן סעודת חול וזהו כבודו. ד"ה אי רגיליתו לאקדומי. זמן סעודתכם וכו'.
<h2>דף קיט:</h2>
ד"ה מהדר אזוזי זוזי דרבנן. זוגות זוגות ומדברין איש את רעהו בתורה וכו'. סוד"ה שם לבטל תענוגיו וכו'. ד"ה יסדיר אדם שלחנו בע"ש. ליל שבת. ד"ה במוצ"ש. נמי כבוד שבת ללוותו ביציאתו דרך כבוד כמו בני אדם המלווין את המלך וכו'. ד"ה חמין. לרחוץ ולשתות. ד"ה אכליה אריא. לעגל הראוי לשחוט לפי שנראה כחסרון אמנה. ד"ה בפרוע פרעות. ביטול פורעניות כמו פרוע דמתרגמין בטיל. סוד"ה כי פרוע. שלא יזכר עונם משום התנדב עם הוא. ד"ה א-ל מלך נאמן. כך מעידים על בוראם וכו'. ד"ה והיה כנור ונבל. סופיה דקרא ואת פועל ה' וכו'. סוד"ה שפוך על עולל. שעולל בחוץ ובטלין מבית רבן. ד"ה הובישו. גם בוש לא יבושו גם הכלם לא כו'. ד"ה ישנן בידך. אתה בקי בהם, לפיכך קצין תהיה לנו ותלמדנו תורה.
<h2>דף קכ.</h2>
ד"ה בבא להציל. שהכל בסל אחד וכו'. ד"ה בבא לקפל. ולחזור ולהוציא כל אחד מזון ג' סעודות וכו'. ד"ה אטעייה רב שיזבי כו'. והודה לו רב חסדא בהא מתני' וכו'. ד"ה שם. ובלבד שלא יתן שם כלי המחזיק וכו'. עוד שם. והאי כמקפל ונותן ככלי אחד דמי וכו'. סוד"ה חסידי אגרא דשבתא שקלי. שהרי לא התנה עמו ומהפקירא קא זכי מיהו חסיד לא מיקרי אא"כ מוותר משלו. סוד"ה והכי קאמר כו'. עושין עמו חשבון והאי והכי קאמר אדרב חסדא נמי קאי וכו'. [לפני ד"ה לחצר המעורבת בא] ד"ה לחצר. ג' מחיצות בלא לחי דגרוע מחצר מעורבת, דהתם ד' מחיצות איכא. ד"ה אונקלי. לבוש רחב כעין שרוניא וכו'. ד"ה קלבוס לשון יווני זה פונדא קונבוס. כך שמו בלשון יוון קנבוס. ד"ה חלוק. קאיש"א על בשרו. ד"ה ושני ספדקין. פיישול"א. ד"ה אנפילאות. קצ"ש. ד"ה פרגוד. יוניליוריש ובלשון אשכנז קינדושיש. ד"ה וסודר שבצוארו. ותלויין ראשיו לפניו וכו'. ד"ה שאינן יכולין לקבל כח חום האור מפני שחדשים הם.
<h2>דף קכא.</h2>
ד"ה לאו מצוה. ואי לא משכח גמי האידנא ליטרח עד למחר. ולמ"ד לאו מצוה קרא עצה טובה אשמעינן כדי שלערב שמשו היום לאחר טבילה שאם ימתין מלטבול עד הלילה לא יהא לו הערב שמש עד ליל של מחרת. ד"ה הזב והזבה, משהאיר המזרח ביום השביעי שלהם [וטעמא בפ"ב דמגילה מקרא דביום השביעי מקצת שביעי ספירה ליתא בכ"י] ואם חל שביעי שלהם וכו'. ד"ה בעל קרי. שצריך טבילה לדברי תורה [מדברי סופרים ליתא בכ"י] ואפילו אין אוכל טהרות. [לבו ביום ליתא בכ"י]. ד"ה אין אומרים לו כבה. רבנן גזור על אמירה לגוי משום שבות. ד"ה מפני שאין שביתתו. של גוי עליהן דאין ישראל מוזהרין על שביתת הגוי שאינו עבדם. ד"ה הא כל המכבה אינו מפסיד כו', וגוי אדעתא דידיה עביד שריא. סוד"ה אלא מהכא ליכא למישמע מינה. ה' מינייהו דוקא דנגמור מינה. ד"ה בעושה על דעת אביו. בקטן שידע להבחין וכו'. סוד"ה נכרי אדעתיה דנפשיה עביד. להנאת עצמו מתכוון שלא יפסיד. [תיבת "שיודע" ליתא בכ"י וה"פ שכונת הגוי היא שלא יפסיד והא קמ"ל שכשם שכונה להרויח נקראת אדעתא דנפשיה קעבד, (היינ) [ה"נ] כונה שלא יפסיד נקראת להנאת עצמו, וכגון שבית הגוי סמוך לביתו של ישראל, שכוונתו שלא ישרף בית הגוי או בית אחיו וקרובו]. ד"ה מעשה בא. בכפיית כלי על עקרב. ד"ה חוששני לו מחטאת. כיון דלא היה עקרב זה רץ אחריו אינו יודע אם חייב חטאת משום צידה אם צדה, אם לא, וכו'.
<h2>דף קכא:</h2>
ד"ה מפני קטן. שלא יטפח בה ויתלכלך. ד"ה א"ל. רב חנן שהיה כועס ומתכוין וכו'. ד"ה והלא מוכנת לכלבים. ולמה ליה לכפות כלי וכו'. ד"ה נהרות המושכים כו'. למקום שעירב לילך וכו'. [תיבת "לו" ליתא בכ"י]. עוד שם. ואע"ג דמאתמול לא הוו קמן וכו'. [תיבת הני ליתא בכ"י]. סוד"ה צואה של תרנגולים. ובשביל הקטן כופין. [תיבת "אמר" ליתא בכ"י]. ד"ה תיפוק ליה דגרף של רעי הוא. דמאיס ולפנייה דהכי קי"ל במסכת ביצה וכו'. סוד"ה וכי תימא גרף. והכא לאו בההוא מנא רמי. ד"ה בחצר. דשכיח קטן התם קס"ד אפילו בחצר וכו'. ד"ה חמשה נהרגין. אפילו אין רצין אחריו דסתמן הורגין הן. [תיבות "בשבת" וכן "משום דס"ל" ליתא בכ"י]. ד"ה האמר חייב עליה. והיכי שרי מלאכה גמורה וכו'. ד"ה מאן לימא לן כו'. דכל מתניתא דלא מתנייא בתוספתא דר' חייא ור' אושעיא איכא לספוקי במשבשתא ולא מותבינן מינה כדאמרנא, ומשום הכי אמר רב יוסף. סוד"ה שלימתינהו לכולהו. והא דרבה פליג אדאבוה. ד"ה דשפיר עבד. וכיוצא בו דקאמר שהוא בא להרוג זה ובא זה וקדם והרגו. [לאו לגנאי הוא אלא הנחש רודף ונעשה זה כיוצא בו. כל זה ליתא בכ"י]. סוד"ה צרעה אני הורג. ואע"פ שאמר שאינה מועדת כאלו. ד"ה דילמא לפי תומו. לא שיעמוד עליו ויהרגנו להדיא. אלא כשהוא הולך ונחש או עקרב בפניו אינו צריך לישמט ממנו אלא דורכו והולך ואם מת בדריכתו ימות הואיל ולא לכך נתכוין דדבר שאינו מתכוין אפילו לר' יהודה מדרבנן הוא וכו'. [תיבת "לתומו" ליתא בכ"י]. סוד"ה רוק דורסו לפי תומו. שרי במקום מאיסותא.
<h2>דף קכב.</h2>
ד"ה של בית אביך. דקטנות היו, אבל גדולה אדם קובע לה מקום. ד"ה אי משום אימתא דבי נשיאה. שהיה הגוי המביאו וכו'. סוד"ה שם. לעיל לגבי שבת נקט כל הנ' בשמיה. ד"ה נר לאחד. וכיון דנכרי לצרכו וכו'. ד"ה מאכיל אחריו ישראל. את בהמתו, ואחריו דוקא נקט בכולהו, דמוכיח דנכרי לצורך גופו עבד. ד"ה בשבת. לרעות, דליכא למיגזר וכו'. סוד"ה ואינו מעמידה ע"ג מוקצה. שמא יטול בידו ויאכיל. והא נמי מוקצין נינהו לגבי טלטול דאתמול הוו מחוברין ושמא יטול בידו. סוד"ה ואזלא ואכלה. קרוב להם, דניחוש שמא יטול ויאכיל. ד"ה שלא בפניו הוה. כשעשאו לא היה ר"ג בפניו דניכוין ליה. ד"ה נר לאחד נר למאה. אבל לגבי עשבים וכו'. ד"ה הואיל ושלא בפנינו כו', וקשיא לרבא וכו'. ד"ה בכדי שיחמו חמין. להמתין לערב בכדי שיעשו, כלומר שיחמו דהא הכא דחימום וכו'. ד"ה אדעתא דרובא מחממי. אבל לגוי וישראל, דגוי אדעתא דנפשיה וכו'. ד"ה נר הדלק במסיבה. וכו'. ד"ה אם רוב ישראל אסור. דומיא דמכירו דהואיל ורובא נינהו וכו'.
<h2>דף קכב:</h2>
ד"ה אדעתא דרובא. עיקר דעתיה דמדליק בשביל גוים וכו'. עוד שם. ודאי עיקר אדעתא דידיה עבד וכו'.
סוד"ה כל הכלים ניטלין. שיש להם דלת בצדן. סוד"ה ואע"פ שנתפרקו. אינו מן המוכן לטילטול שאינן כלי אבל אלו הן כלי אגב אביהן. ד"ה רחת. פיל"א. ד"ה כוש. פלך פשויל. ד"ה כרכר. ראל. ד"ה מחט של יד. מחט קטנה שתופר בה בגדים. ד"ה ניטלין משמע מסלקין אותן בשבת מהיכר ציר שלהן. סוד"ה אי קסבר יש בנין בכלים. ואמאי ניטלין. סוד"ה ושניטלו קאמר. ומגדל כשניטלו אין מחזירין. סוד"ה לעולם קסבר. אין מחזירין ומדרבנן. ד"ה גזירה שמא יתקע. בחזקה בסיכין ויתדות וכו'. ד"ה לצורך גופו. שגופו ראוי עוד למלאכה אחרת וכו'. ד"ה מי מייחד. וכו'. [תיבת "לקטן" נמחקה].
<h2>דף קכג.</h2>
ד"ה דבר שמלאכתו לאיסור. אפילו דבר שמלאכתו לאיסור אם צריך בשבת לגופו למלאכה אחרת של היתר מותר. ד"ה ואם לאו אין מטלטלין. כגון לישב עליה הואיל ועיקר מלאכתו וכו'. ד"ה שאסור לטלטלו. דהאי דקשרו ביה משום שמחת יו"ט הוא דשרו וכו'. ד"ה פגה. תאנה שלא בשלה כל צרכה וטומנין אותה בתבן להתבשל וכו'. ד"ה האי פוגלא. וכו'. ד"ה מלמעלה למטה שרי, אם היה העליון [נ"ל הרחב] שלה למעלה והקצר למטה וכו'. סוד"ה שם. מותר דאינו מזיז עפר כלל שהרי נתגלה ראשו. ד"ה ממטה למעלה אסור. שמזיז עפר, לפי שהגומא קצרה מלמעלה ורוחב הצנון מלמטה לפיכך אסור להגביהה שלא ירחיב הנקב דרך הוצאתה ואע"ג דטלטול עפר וכו'. ד"ה ולא אמרו נקובה. יותר משאינה נקובה וכו'. ד"ה בגולמי, ושאינה נקובה לא נגמרה מלאכתה וכו'. ד"ה אסובי ינוקא. להחליקו על סדר אבריו, שכשהוא נולד אבריו מתפרקין וכו'.
<h2>דף קכג:</h2>
ד"ה אפיקטויזין. להקיא רישט שותה משקים וכו'. ד"ה הכא אורחיה. והוי כמאכילו ומשקהו. סוד"ה הכא לא פקיד. ומכניסן למקום חיבורן. ד"ה קנה של זיתים. לאחר מסיקתן צוברן במעטן ושמנן מתאסף לתוכו ונוח לצאת וכו'. סוד"ה שם. והגיעו לבית הבד. סוד"ה ואם לאו. ובגמ' מפרש לה שפיר וכו'. ד"ה הופכו ורואה. וכולו הוי חלל וכו'. סוד"ה ויתד של מחרישה. ומייחד להו מקום בלא חזו למלאכה אחרת. ד"ה ג' כלים. גזרו על טלטול כל הכלים האסורים כדי לגדור גדר וכו'. ד"ה וחזרו והתירו את אלו לצורך מקומן. סוד"ה וחזרו והתירו אף מי שמלאכתו לאיסור. לצורך מקומן.
<h2>דף קכד.</h2>
ד"ה מניח ידו על כתף חבירו וכו'. ד"ה גלוסטרא. דתניא רבי יהושע אומר נגר שיש בראשו וכו'. עוד שם. וראוי לדוך בה שום ובצל ונועלין בה דלת. ד"ה שומטה מפתח זה. ואע"ג דצריך לגופה לתלותה בחברו ולנועלה בו שומטו אין, ע"י גרירה לא וכו'. ד"ה קנים טעמא מאי. מסדרין אותם במערכת לחם פנים. סוד"ה שאינה מעורבת. שהחצר רשות כולן היא לעצמו והבתים מיוחדים לכל איש ביתו. ד"ה וקא מטלטל מנא. דטלטול מן הצד הוא וכו'. סוד"ה מדוכה רבי נחמיה היא. אלא לצורך תשמישן המיוחד. סוד"ה דבר שמלאכתו להיתר. אבל צריך הוא למקומו. סוד"ה ודבר שמלאכתו לאיסור. נמי דמותר לצורך גופו. ד"ה א"ל רבא כו'. כגון שזה תשמיש המיוחד לו וכו'. ד"ה הני קערות. לאחר אכילה היכי מטלטלינן להו וכו'. סוד"ה וכן בדלת. וביו"ט קיימינן.
<h2>דף קכד:</h2>
סוד"ה להא דרבא. כצורך גופו דמי. ד"ה מחמה לצל הוא דהוה וכו'. ד"ה של מילתא. של בגדים לכבד שולחן וכו'. ד"ה הואיל ומוכנין על גבי אימיהן כשקדש היום. סוד"ה מסיקין בכלים. ויטלטלם ויתנם לתוך האור. ד"ה מר סבר מוכן הוא. דמאתמול לאו להא מילתא הוה קאי וכו'. סוד"ה רבי נחמיה הוא. והא' לאו מיוחד לו הוא דלאו להסקה קאי. סוד"ה אבל לא בכרמלית. ולא חזי לכסוי. ד"ה אפילו בכרמלית. הואיל ולאו רשות הרבים הוא ושכיחי דאזלי ויתבי התם וכו'. ד"ה לא יספות. לא יתקן להסיר בליטותיו וכו'. ד"ה ואם זרקה. למגופה זו לאשפה.
<h2>דף קכה.</h2>
ד"ה שירי בלאים פרוזמיות. טליתות וכו'. ד"ה ואין עושין מעין מלאכתן, מעשה אופה. ד"ה ואזדא ר' מאיר לטעמיה. דאמר במתני' לא בעינן מעין מלאכתן, אלא מעין מלאכה כל שהוא בשברים. ד"ה נתנו על פי הבור. ומתוך כך הבל שלו קיים ופיו פתוח למעלה ואם נתנו להאי תנור על פי הבור או על פי הדות שהיא כעין בור אלא שהבור בחפירה והדות בבנין ונתן שם אבן בינו לבין דופן הבור לדוחקו שלא יפול עד למטה אלא יהא עומד באויר. ד"ה רבי יהודה אומר. אם דופנותיו למעלה קרובים הן לדופני הבור שלא הוצרך לתת בינתיים אלא אבן דקה לאוחזו שלא יפול מפני הכובד ואין אויר ניכר בין דופני התנור לדופני הבור שיעכב את היסק התנור דאי איכא אויר לא יועילו לו דופני הבור להחזיק את חומו ושוליו קרובים לשולי הבור כל כך שאף שאם מסיקין וכו'. ד"ה ההוא לאידך גיסא. כגון זה שאינו בנוי ומחובר ומאיליו הוא נתוץ דליהוי טהור דהא הדר תנא ביה קרא וכו'. עוד שם. הרי הן כשאר בתים וכקרקע דמו וכו'. ד"ה בהיסק ראשון. שלא הוסק מעולם והיסק ראשון זהו שנחלקו בו וכו'. סוד"ה שם. דאההיא פליג ר' יהודה ואמר דאינו ראוי ליעשות כלי. סוד"ה מתקיף לה רב אשי בשברים דכי האי תנור, ליפלגו בתנור גופיה לר' יהודה לאו מנא הוא. ד"ה דר"מ לדבריו דר' יהודה. נקט תנור והכי קאמר ליה לדידי וכו'. סוד"ה מעומד. ואינה מוטלת בשכיבה ע"ג שוליו בפנים שאינה שוכבת הפת על רחבה. ד"ה כיסוי דתנורי דמתא מחסיא. כיסוי תנור של עיר מחסיא לא היה להן בית אחיזה. תנור מפני שפיו למעלה ומכסין אותו שלא יצא הבל שלו ולאחר שהדביק בו הפת מכסהו. ד"ה האבן שבקירויה. דלעת יבישה חלולה ושואבין בה מים ומתוך שהיא קלה אינה שוקעת לשאוב אלא צפה ונותנין בה אבן להכבידה. ד"ה אם ממלאין בה ואינה נופלת. שהיא קשורה שם יפה לפי הקירויה שויא כלי.
<h2>דף קכה:</h2>
ד"ה ממלאין בה. דשוייה כלי להך זמורה. ד"ה קשור בחלון ותלוי, שאינו נגרר בארץ וכו'. ד"ה לא שנו. שירא להטותה שמא תפול האבן על החבית וכו'. ד"ה ורב יוסף א"ר אסי. לקולא אמרה ר' יוחנן וכו'. סוד"ה שם. לטלטל את האבן להדיא. ד"ה ממלאין בה. אלמא אבן נעשה כלי במניח. ד"ה ולא היא. והאי דלא הדקה בטולי בטלה מתורת כלי דגלי דעתיה דלא חשיב ליה אבל כיסוי חבית אחר הנחה משויא ליה כלי. ד"ה מאי אמר להו. מאי מעשה הצריכן רבי אליבא דרבי יוחנן. ד"ה צאו ולמדום. סדרו אותם והושיבום כדי שלא נצטרך ליגע בהם למחר לפי שאין הזמנה אלא במעשה, ובמעשה חשוב מועלת לאבן לעשותה כלי ור' אמי לטעמיה דאמר לעיל אין אבן נעשית כלי בהנחה בעלמא. ד"ה סואר. סדר של קורות חדשות היה שמסדרין אותן לבנין כדי שלא יתעקמו ולא היה נדבך של אבנים אלא של עצים. סוד"ה גשוש. לידע כמה עומקו שתוכל ספינה להלך בהן. ד"ה באביה. בשרשי הגפן. ד"ה למטה מג'. סמוך לקרקע וכגון לשאוב מן המעין שאין שם עומק כבבור ומותר להשתמש באילן למטה מג' וכו'. ד"ה שאין עושין אהל עראי. או על ארבעה קונדסים וכו'. עוד שם. כדאמרינן בעירובין וכו'. ד"ה להוסיף. כגון שהיתה מחצלת פרוסה וכו'.
<h2>דף קכו.</h2>
ד"ה לימא מר. דלא פליגי רבנן אלא אתלייה. ד"ה דאמר רבה בר בר חנה. בתלויה הוא דפליגי ולא בקשורה וכו'. ד"ה נגר. יתד שתוקעין בחור שבמפתן הבית ונועלין בו את הדלת. ד"ה הנגרר. אלא שראשו נגרר בארץ. סוד"ה והמונח. ואיסורא דאורייתא הוא ואף במקדש אסור. ד"ה שקשור הוא. ראשו העליון וכו'.
<h2>דף קכו:</h2>
ד"ה ה"ג ואמר רב יהודה והוא שיש תורת כלי עליהן. שהכיסוי ראוי לשמש תשמיש לעצמו דניטלין בשבת ואם אין תורת כלי עליו לא אמרינן כיסוי כלי הוי כלי, ודלתות שידה תיבה ומגדל דתנן, מתני נוטלין וכו'. סוד"ה שם. אין זו תורת כלי אלא תורת בנין [תיבת "עליו" ליתא]. ד"ה וכ"ת הכא נמי דאיכא תורת כלי עליו. שראוי להפך בו זיתים. ["או לפצע בו אגוזים, תורת כלי עליו אפילו אינו ראוי לדבר אחר" ליתא בכ"י]. ד"ה מדבריהם למדנו. אביו של ר' צדוק ואבא שאול בן בטנית וכו'. ד"ה מאי דעתיך. דמותבת לר' יצחק נפחא מהא דמצי לשנויי לך וכו'. ד"ה ודכו"ע וכו'. אע"ג דלית להו לכיסוייהן בית אחיזה מטלטלינן להו דכיון דהאיכא תורת כלי עליהן קיימינן מה לי איכא בית אחיזה מה לי ליכא בית אחיזה וכו'. ואלא בכיסוי כלים המחוברים לקרקע כגון תנור וכירים הוא דפליגי משום דדמו במקצת לכסויי בור ודות וגזרינן הני אטו הני.
ד"ה מפנין תרומה טהורה. ואע"ג דבחול חזיא כדתניא בכל שעה בפסחים שאם רצה כהן מריצה לפני כלבו וכו'. סוד"ה שם. ואין מבערין תרומה טמאה וקדשים טמאין ביום טוב [כדתנן ואין מדליקין בשמן שריפה ביום טוב ואוקימנא טעמא משום דאין שורפין קדשים ביום טוב כל זה ליתא בשום כ"י]. ד"ה לעורבין. כגון עשירים שמגדלין עורבין דרך גדולה. ד"ה וחמש מאוצר גדול. ואם יש הרבה אין מפנין אלא חמש. [מן "דחיישינן לטירחא. מאי אבל לא את האוצר, שלא יגמור את האוצר לא מצית אמרת דהא מרישא שמעינן ארבע וחמש". כל זה ליתא בשום כ"י].
<h2>דף קכז.</h2>
ד"ה ברגליו מפנה ברגלו וכו'. ד"ה ועומר. את העמרים לזוית זו יפנה מזוית זו וכו'. ד"ה מהשכמת בית המדרש. דתנא דידן אקדים לאורחים ברישא.
<h2>דף קכז:</h2>
ד"ה הני נמי בהני שייכי, לא חטא לי בזאת או אנוס היה וכו'. סוד"ה שאינו בדוק לרבי. ולהניחה אצלו. ד"ה מטרוניתא. גויה. ד"ה צינורא. רוק וגזרו על הגוים שיהיו כזבים וכו'. ד"ה מאכילין לעניים דמאי. לחזר על פתחי ע"ה וכו'. ד"ה אכסניא. חיל ישראל, שמלך ישראל מטיל אותם על בעלי בתים שבעיר לפרנסם. סוד"ה שניטלה תרומתו. שיש על ישראל להפריש שהיא ניטלת תחילה דכתיב מלאתך והפרישו קודם שנתן המעשר ללוי.
<h2>דף קכח.</h2>
ד"ה אסימון. מטבע [ס"א כסף ליתא בכ"י] שאין עליו צורה. ד"ה יטלטלו. דראוין הם לפילין להאכילן. ד"ה שלא יקטום בכלי. האי מאן דפריס סילקא דדמי לטוחן וכו'. בהמשך שם. כך מצאתיה בתוספתא רבנן מחמרי וכו'. ד"ה ניניא, מינטא. ד"ה בשר תפל. גרסינן שאינו מלוח וכו'. ד"ה במוקצה לאכילה סבר לה כר' יהודה דאסור לאוכלו אבל לענין טילטול סבר לה כר"ש. ד"ה דג תפל אסור לטלטלו. דאינו ראוי לכוס וכו'. סוד"ה שם על ידי מילחו.
<h2>דף קכח:</h2>
ד"ה מדדין עגלים. אוחז בצוארו ובצידו וגוררו וכו'. ד"ה אשה מדדה את בנה. כשהתינוק מניע רגליו מגביה אחת ומניח אחת אוחזתו בזרועותיו מאחוריו וכו'. ד"ה והא קמבטל כלי מהיכנו. דמשהניחם תחתיה אינו יכול לטלטל ודומה לסותר בנין מדרבנן. ד"ה צער בעלי חיים דאורייתא. שנאמר עזוב תעזוב עמו ואיכא למידרש טעמא דקרא וכו'. ד"ה מדדין לא. שלא יהא אוחזה בגופה ורגליה וכו'. ד"ה דמקפיא נפשה. מגבהת ומצפת עצמה וכו'. עוד שם. וסתמא כרבנן וכו'. סוד"ה שם. דא"נ מגביהה ליה, החי נושא את עצמו דהכי מוקמינן התם וכו'. ד"ה מקפיא. כמו אקפו ידייכו וכו'. ד"ה דדויי מדדינן. אוחזה בשני צדדיה בידו ומדדה והוי טלטול וכו'. ד"ה לכבשינהו לכרעיה לארעא. וכו'. ד"ה א"נ לידלינהו. יגביהם שלא יהו רגליו נוגעות בארץ. ד"ה וקושרין הטיבור של ולד שהוא ארוך שאם יתקשר ויתכרך בשום דבר וכו'. ד"ה דרך שערה. כורכת הכלי בשערה.
<h2>דף קכט.</h2>
ד"ה דבר שאין בו סכנה. חולה שאם לא יעשו לו רפואה זו אינו מסוכן וכו'. ד"ה אומר לגוי ועושה. אבל דבר וכו'. ד"ה בעלה מחזירה ומחממה. לאחר טבילה וכו'. סוד"ה מריבדא דכוסילתא. שבבשרו שקורין פליימא. סוד"ה היכא דכריך זיקא. ונכרכת ומתגלגלת באינדרון. סוד"ה ארגיש בנפשיה. שהוא נחלה.
<h2>דף קכט:</h2>
ד"ה אכל ועמד. מיהר לעמוד פתאום אחר שאכל לשובעו. ד"ה פורסא דדמא. זמן הקזה כמו בזמן הפסח. ד"ה ימעט. בהקזה לא יקיז בכל חדש אלא מב' חדשים לב' חדשים. ד"ה שב"ד של מעלה ושל מטה שוין. סבר לה כר' נתן דאמר אדם נידון בכל יום וכו'. סוד"ה ארבע דהוא ד'. כולהון חולשא להקזה. סוד"ה אכל חטה והקיז. אינו מועיל אלא אותו כובד שהכביד עליו לאחר אכילה ומיקל. ד"ה מאה שפמי. כמו על שפם גרויינו"ן בלע"ז ניב השפתים של בהמה. ואית דאמרי מאה רישי ומאה שפמי לענין תגלחת, שבמאה רישי יקח זוזא. ד"ה למשעי למשוח ולהחליק בשרו. ד"ה מלפפין. מאזרו ומחברו שיהיו אבריו פשוטין וזקופין ולא כפופין ועקומין. ויחבר תרגומו ולפף אנמליו"ן בלע"ז וכו'.
<h2>דף קל.</h2>
סוד"ה מגולה. אמאי צריך לגלויה. ד"ה ובסכנה. שגזרו גוים על המילה. סוד"ה מכסהו ע"פ עדים. ולא ליחשדו. סוד"ה כלל אמר ר"ע. הואיל ואפשר לעשותן מע"ש. אבל מילה עצמה שאי אפשר לה ליעשות אלא בזמנה ביום השמיני היא דוחה את השבת. ד"ה משום חיבובי מצוה. להודיע שחביבה המצוה הזו עליו שמחלל שבת עליה. סוד"ה משום חשדא. דטעמיה משום חשדא הוא וה"ה למכוסה על פי עדים. סוד"ה אי אמרת בשלמא כו'. מי מיקרו עדים, איהו לגבי נפשיה מי מיקרי עד. סוד"ה ומשני שראויים להעיד כו'. ואין כאן לא דיני ממונות ולא דיני נפשות ומאי קרו להו עדים שיהיו ב' דאיכא גלויי מילתא ע"י השני ושניהם מיקרו עדים בעדות אחרת שאינו נוגע בה. ד"ה לעשות ברזל. איזמל של מילה. ד"ה נאמר לא תאכלו כל נבילה ונאמר. ובאותו פסוק אומר לא תבשל גדי בחלב אמו ומשמע דכל האסור משום נבילה וכו'. ד"ה שש אנכי על אמרתך. והיא מילה שישראל ששים ושמחים עליה דכל שאר מצות אינן מעידות כל שעה אלא בשעת מעשה [כגון תפילין ומזוזה וציצית דאינן כשהוא בשדה וערום בבית המרחץ ליתא בכ"י רש"י מ"ק], אבל זו מעידה עליהם לעולם אף כשהוא ערום כדאמרינן במנחות בדוד שראה עצמו בבית המרחץ ערום ונצטער ואמר אוי לי שאני ערום מכל מצוה וכיון שנסתכל במילה נתיישבה דעתו ואמר עליה לאחר שיצא מן המרחץ שיר למנצח על השמינית, על המילה שניתנה בשמיני. ד"ה על עסקי משפחותיו. שנאסרו להם קרובות. ד"ה מרופה. רפיא, שאינה מוחזקת בידם. ד"ה דא"ר ינאי תפילין צריכות גוף נקי. כאלישע, שלא יפיח בהן אלמא לא זהירי בהו ושמעינן מינה דלא מסרו עצמם עליה אלא אלישע לבדו. ד"ה את מוחו. שכנגד התפילין. ד"ה קסדור. שהיה ממונה [של] מלך. ד"ה מגינות עליהן. אינה נלחמת בחרטומה אלא בכנפיה.
<h2>דף קל:</h2>
סוד"ה א"ל מותר לטלטל בכולה. ד"ה דילמא אגב שיטפך אתיא לך. כשהיית שוטף ועובר ושב בגרסתך לחזר על שמועה זו וכו'. סוד"ה אין מטלטלין אלא בד' אמות. ד"ה מותר לטלטל בכולם [נ"א בתוכו].
<h2>דף קלא.</h2>
ד"ה בתים. הוו להו חצרות ומבוי שיתוף אחד דהא רב האמרה להא מלתא וכו'. עוד שם. כי לא עירבו חצרות עם הבתים שרי דהוו להו כמו שנשתתפו וכו'. ד"ה ושמעינן ליה לר' אליעזר דאמר. אבל אם יש להשיב משיבין ואין למידין וכו'. עוד שם. ופרכינן התם וכ"א לא יליף ממצורע וכו'.
<h2>דף קלב.</h2>
ד"ה י"ג בריתות. שנאמרו לאברהם אבינו בפרשת מילה. ד"ה והתנן במסכת נזיר. ד"ה עצם כשעורה הלכה. ועל כל נפשות מת לא יבא אינו דין שהנזיר מגלח עליה ואמר ליה ר' אליעזר וכו'. ד"ה מאי קשיא ליה. בטעמו הראשון. ד"ה ומה צרעת שדוחה את העבודה. כדתניא השמר בנגע הצרעת ["אזהרה" ליתא בכ"י] בקוצץ בהרתו הכתוב מדבר וכו'. עוד שם. ובטלים מלעשות פסח ולא אמרינן יקוץ בהרתו ויאכל בפסח וכו'.
<h2>דף קלב:</h2>
ד"ה תינח גדול. דהוא בר עונשין וכו'. עוד שם. ובבר עונשין משתעי קרא מדמחייב ליה כרת. וקטן נמי שזמנה ביום השמיני וכו'. ד"ה אתיא מביניא. הצד השוה שבהן שנימולין ודוחין את הצרעת אף אני אביא בינוני שנימול ודוחה הצרעת. ד"ה לא צריכא קרא כו'. וכי אתיא קרא לשלא בזמנה [של בינוני ליתא בכ"י]. סוד"ה מחוסר טבילה. דליתא לעבודה דהא קמן לא מדחי. סוד"ה נגעים טהורין. עד שלא נזקק לטהרה מניין ת"ל ככל אשר יורו. ד"ה אלא אמר רב אשי. דבשעת קציצה דמיעקר לאו מקיים עשה דמילה, וכן ציצית דכלאים בשעת לבישה מיעקר לאו ומקיים עשה, אבל גבי עבודה דבעידנא דקייץ לה לא מיקיים [עשה דעבודה] ואתי עשה דעבודה, הילכך מידחיא עבודה ממילא ולאו חומרא דצרעת הוא.
<h2>דף קלג.</h2>
ד"ה תנאי הוא. וכי אתא עיקר קרא לשלא בזמנה, ואיכא דלא נפקא ליה בק"ו ואיצטריך קרא למילה בזמנה. ד"ה ה"ג לעשות אי אתה עושה אבל עושה אתה בסיב שעל רגלו וכו'. סוד"ה באומר לקוץ. ואומר למוהל לקוץ את בהרתו בכוונה ליטהר. ד"ה קטן. דלא ידע לכוין מאי איכא למימר וכו'. ד"ה חלוק. ומלבישים את ראש הגיד עד העטרה וקושרן שם וכו'. ד"ה כורך על ידו. דרך מלבוש לשנות מדרך הוצאה בחול.
<h2>דף קלג:</h2>
ד"ה מפשיט הפסח עד החזה. הגיע לחזה חתך את האימורין והראש ונתנו למי שזכה בו וכו'. ד"ה דלא בעינן זה א-לי ואנוהו. דאחר נטילת האימורין אין הידור מצוה ביופי הבשר וכו'. ד"ה הוי דומה לו. ולשון אנוהו אני והוא כלומר מעשה עצמי כמותו וכו'. ד"ה בעליל. ואין צריך לרואיו חוץ לתחום וכו'. ד"ה שני סדרים. שתי מערכות של לחם ובמערכה ששה לחמים זה ע"ג זה. ד"ה וארבעה מקדימין לפניהם וכו'. ד"ה ושנים ליטול שני בזיכין. ואלו עומדין כנגדן לדרום, ודוקא מכניסין בצפון וכו'. סוד"ה שם. כדי שייראו נכנסין. ד"ה רבי יוסי אומר כו'. תחילה ומסלקין כולן מן השלחן וכו'. ד"ה אף זה תמיד. ולרבנן אי שקלי ושבקי ליה והדר מסדרי לא מיקרי ליה תמיד אלא התחלה אחריתי ונמצא שנתעכב שלחן בלא לחן. וגבי פירש נמי כי הדר ואתי מילתא אחריתי היא וכו'. סוד"ה שם. דכולה גמר מילה היא. סוד"ה וכגון דאתא בין השמשות. וכרת מיהא איכא דאתחלה ברשות לא התחיל ולא ניתנה שבת לדחות אצלו בשעה זו. ד"ה מהו דתימא. מופקד ועומד הוא שם וכו'. ד"ה קורא וקלבא רישינא. הוא זפת של עץ שמוציאים ממנו ["שלא" ליתא בכ"י] ע"י האור והוא לבנה כעין לבונה.
<h2>דף קלד.</h2>
ד"ה נותנין ביצה במסננת של חרדל. ומסננה לתוכו וכו'. ד"ה ליפכא לסטריה לעילאי וכו'. ד"ה לייתו כסא דגומרי. מישטח גחלים על דף או על כלי. ד"ה דחיים פומיה. כדי שיתרומם פיו. ד"ה מקוטנא לאולמא. וימשוכו לצד אחר יפה הרחב כלומר כן ירחיב זה ויתעבה. ד"ה עד דליבלע ביה דמיה. בבשרו וכו'. ד"ה לכרכי הים. כרכים שבאיי הים. סוד"ה ראיתיו שהיה ירוק. ועוד דמסתפינן מחמת חולשא [כן הוא בכל כתבי היד] שלא נוצר בו עדיין דם.
<h2>דף קלה.</h2>
ד"ה לאו מכלל דת"ק. דרבי אלעזר הקפר וכו'. ד"ה וממאי דילמא כו'. א"כ ר' אלעזר הקפר טעמא דבית שמאי וכו'. ד"ה דורות ראשונים יוכיחו. מאברהם עד מתן תורה וכו'.
<h2>דף קלה:</h2>
ד"ה הא בהא תליא. חילול שבת תלי במילה וכו'. ד"ה ה"ג הא מילתא בשאלתות דרב אחאי. כיצד לקח שפחה ועוברה עמה זהו מקנת כסף וכו'. סוד"ה שם. דקתני ברישא לקח שפחה וולדה זהו מקנת כסף שנימול לא'. ד"ה יש יליד בית שנימול לא'. ואע"פ שלא עברו עליו ח' ללידתו מלו מיד כדכתיב המול ימול וגו'. בלא המתנת ח' ימים, דלאו דומיא דלכם הוא וכו'. ד"ה רבי חמא אומר. הטבילה לשם עבדות וחל עליה שם וכו'. סוד"ה שם. זהו יליד בית שנימול לח', דזהו דומה לכם בכל ענין הואיל ולידתו בקדושה, אבל ילדה ואחר כך הטבילה דלידתו לא היתה בקדושה זהו יליד בית שנמול לאחד וכו'. ד"ה בשלמא לרבי חמא. דשני ליה בין הטבילה וכו'. ד"ה משכחת לה. כולהו יליד בית שנימול לא', ילדה ואח"כ הטבילה וכו'. ד"ה אלא יליד בית נימול לא' היכי משכחת לה. הא ודאי דומיא דלכם הוא כל יליד בית הואיל ולאו בטומאת לידה תליא לדידיה. ד"ה שלקחה שפחה ע"מ שלא להטבילה.
<h2>דף קלו.</h2>
ד"ה לא נצרכה. הא דקתני אין מחללין אלא לענין מכשירי מצות מילה ואליבא דרבי אליעזר דאמר דחו שבת וכו'. ד"ה לאכלה להביא בן ח'. מקצת בהמה מטמאה ומקצת בהמה אינה מטמאה וכו'. עוד שם. אשר היא לכם להביא בהמה טמאה לפי שאותה פרשה דכתיב בה וכו'. סוד"ה שם. להביא בן ח' חדשים שאף שחיטתו מיתה היא ומטמאתו. ד"ה נפל מן הגג או אכלו ארי. בחזקת כלו לו חדשיו הוא האי לאו הך וכו'. עוד שם. סתם ולד בהמה ששחט בתוך ח' ימים מותר באכילה וכו'. ד"ה שפיהק. בולדי"ר בלע"ז וכו'. ד"ה ועבדו עגלא תילתא ביממא דשבעה ואמר איתרחיתו. מלשוחטו עד אורתא שהוא ליל שמיני. ד"ה הוה אכלינן מיניה. אבל מכלל נפל נפיק ליה וכו'. ד"ה מת בתוך ל'. ללידתו וכו'. סוד"ה שם ועל ידו היינו פוטרין אמו מן החליצה אם היה בר קיימא. סוד"ה ועמדה ונתקדשה. שאינה זקוקה לייבום.
<h2>דף קלו:</h2>
ד"ה אם אשת ישראל היא. אם זה שנתקדשה לו אינו כהן, שמותר בחלוצה. ד"ה הרי היא חולצת. וכו'.
<h2>דף קלז.</h2>
ד"ה שהוא חייב. כיון דלאו מצוה עבד שעדיין לא הגיע זמנו למול חייב. סוד"ה נולד בין השמשות. לאחר השבת שהוא ספק עשירי. ד"ה לא עדיף יום הבראתו וכולי. כלומר ואפילו הכי אתי וכו'.
<h2>דף קלז:</h2>
סוד"ה עדיפא. שאפשר לעשותן מעיו"ט.
<h2>דף קלח.</h2>
ד"ה חומרי מתנייתא. ובכסא גלין לבדה והוא כללן יחד ושנאן כל הפטורין וכו'. ד"ה הגוד. ממלאין אותו יין או חלב ובמקום שתוקעין שם אהליהם ללון שוטחין אותו וכו'. סוד"ה שם. והוא דומה לאהל לאחר שנמתח. ד"ה כסא טרסקל כך שמו ובלע"ז פרשטול ועליונו של עור, מקפלין אותו וכו'. סוד"ה פטור. דילמא שלפא ליה ומחויא. ד"ה מותר לנטותו. שאין אהל אלא אותו שעשוי כמין גג.
<h2>דף קלח:</h2>
ד"ה אלא. אלא משום שמא יגביהנו הרוח וכו'. סוד"ה שם. שרי ואי לא מיהדק אסור. ד"ה תרתי בשבת וחדא בתורה. שהיית רגיל לומר לנו שני דברים משמו בהלכות שבת ואחת בתורה [לענין תורה] כדלקמן. ד"ה זו הלכה כדכתיב ויגד לעם את כל דברי ה', דהיינו תורה. ד"ה בהדיא כתיב. ותורה שבכתב הרי היא כתובה ועומדת יקראו ויראו. סוד"ה שהתנור תחלה. ומטמא אוכלין שבתוכו שנטמא מן האויר. ד"ה דתניא יכול יהו כל הכלים מטמאים מאויר כלי חרס וכו'. ד"ה ת"ל כל אשר בתוכו יטמא. דהא נגע בטומאה אלא ש"מ לא אמרינן חזייה. עוד שם. דהואיל ואין טומאה זו באה וכו'.
<h2>דף קלט.</h2>
ד"ה הלכה ברורה. בטעמיה וכו'. ד"ה ג' פורעניות. ציון שדה תחרש ולעיים תהיה ולבמות יער. סוד"ה ויועציך כבתחלה לשרות ביך שכינה. ד"ה בטלי אמגושי. יבטלו המינים הגלחים המשניאים אותנו. ד"ה אי בטלי דייני. רשיעי מישראל שמטין דין. סוד"ה שנעשו מקל לחזניהם. וכן לאחר פסק דין וכו'. ד"ה שבט מושלים. היינו דיינים רשעים ות"ח שבמשפחותם להם למקל וכו'. ד"ה עורכי הדיינין. מלמדים את בעלי הדין לטעון. ד"ה זכה לחשן המשפט. שהיה גדול ממנו וקודם שנגלית שכינה למשה נגלית שכינה על אהרן וכו'. ד"ה יהיב פרוטה לתינוק גוי. וכו'.
<h2>דף קלט:</h2>
ד"ה משא"כ בביצה. דאין ר"ה שוה בו לימים טובים של גליות וכו'. סוד"ה וכסכסיה. לאו לצורך עיטוף נינהו והוי משאוי ההיא שעתא וכו'. ד"ה מטילין. ברציר בלע"ז. [אחר ד"ה התם לאו מוכחא מילתא] ד"ה חיוון. שם אדם. סוד"ה לאצנועיה. והיא של גוי, ויודע הוא שיעבירנה הגוי לצד האחר. סוד"ה וסייר פירי. ונמצא שהגוי מעבירו במים בשבת. ד"ה הערמה בדרבנן היא. ה"ג כלומר הך הערמה וכו'. עוד שם. הלכך האי צורבא מרבנן כיון דצורבא מרבנן הוא לא אחמירו עליה וכו'. סוד"ה כדי שיצולו. מפני הקמחים שקורים ווינ"ש בלעז. ד"ה ונותנין ביצה במסננת. בעת שהחרדל נתון בה וכו'. עוד שם. לתוך התבשיל הוא ולא לתוך החרדל וכו'. ד"ה אינומלין משקין פושו"ן. ד"ה שלא יגביה. הכפיפה מן הכלי מקרקעית כלי וכו'. ד"ה לגין. גדול הוא מכוס וקטן הוא מחבית. ד"ה והאיכא ניצוצות קטנות הנישופות באחרונה מתוך פסולת השכר שקורין בלעז פונדריליש והא מוכחא דבורר הוא. ד"ה ניצוצות בי רב פפא לא חשיבי. שעשיר היה ומטיל שכר היה וכו'.
<h2>דף קמ.</h2>
ד"ה דיסטינפוריר בלע"ז במים או ביין. ד"ה ואינו ממחו ביד. דממחו ליה שפיר טפי ואין מיחוי זה משונה ממיחוי דחול. ד"ה שתליים. קרישון בלעז והיו וכו'. ד"ה ממשיך נותן ונותן. ד"ה אמיתא מינטייא בלע"ז וכן ניניא מינטא. ד"ה מעלי לתחלי. לערב עם שחליים. סוד"ה ואין עושין אלונטית. ודוגמת רפואה היא ולצנן. ממחו בכלי משמע, משום שנוי דלא ממחי ליה שפיר. ד"ה דדש ביה. רגיל היה בו. ד"ה חילתית. חלטיט בלשון ישמעאל ובלע"ז לזרו ושורין אותן ושותין אותן המים לרפואה. ד"ה אבל נותן. הוא החלתית לתוך החומץ ומטבל בו מאכלו וכו'. ד"ה אבל נותן לתוך הכברה. ואע"פ שפעמים מן הפסולת נופל דרך נקבי הכברה וכו'. ד"ה תבן. הוא שעושין מן הקש שמחתכין אותו במוריגון ונעשה כל זנב השבולת תבן. ד"ה שלא יעשה כו', לא שבקוה רבנן למעבד עובדין דחול. ד"ה אם כן. דלא ידענא לתרוצי מתני' טפי מינך וכו'. סוד"ה לשתות לא קמיבעיא לי. ותנן כל המשקין הוא שותה. ד"ה כמאן דשרי לשון בעיא הוא. הך דרב לימא כרבי יוסי היא דשרי בצונן וכו'. ד"ה לכסכוסי כיתניתא. חלוק כתונת של פשתן שנתכבסה והרי היא קשה מן הכיבוס ומשפשפה וכו'.
<h2>דף קמ:</h2>
ד"ה לא ליכול ירקא. ירק חי כרישין צירפו"ל ושחליים וחציר הנאכלין חיין. סוד"ה לא ליבצע בצועי. שאין זו דרך שביעה אלא יצרף ויאכל יחד. ד"ה במיא דחריצי. הנקוים יחד וגדל עליהם ירקרוקית והם ערבים ונוחין כשמן. ד"ה כורא. לשון כור של צורפין. לשון אחר בורא לשון בור שוחה. ד"ה מקמי תורא לקמי חמרא לא שקלינן. משום דאית ליה לשור רירי. ואימאיס וכו'.
<h2>דף קמא.</h2>
סוד"ה הקש שעל המטה. ומנענעו כדי שיהא מצודד ורך לשכב. ד"ה מנענעו בגופו. בכתפיו דטילטול מן הצד הוא וכו'. סוד"ה מכבש. ותוחב יתד בנקב העמוד להיות מושכבת בחוזק על הבגדים, שנפח הבגדים דוחין אותה למעלה וכשרוצה להעלותה מעלה אותה ונועץ יתד בנקב העמוד ועומדת. ד"ה מתירין. את המכבש שניטל היתד המשכיבה בחוזק והיא ניתרת ונרפית. ד"ה מתירין. דהיינו לצורך שבת. ד"ה ושל כובסין לא יגע בו. מפני שהוא עשוי ליסחט הבגדים ותוחבו בחזקה וכו'. ד"ה אודרא. כומר בגדים שסותמין בו פי הפך. ד"ה אבל לא ישן. שמא יקבלנה מתוך שהוא ישן ואין העור חזק, והוא מוחק.
<h2>דף קמא:</h2>
סוד"ה במנעל חדש. כבר הכירה בו דמכוון הוא לה או אינה מקפדת. סוד"ה. ההיא רבי יהודה משום רבי אליעזר הוא. דטעמא דשאינו רפוי אסור לרבי יהודה לאו משום אימום הוא וכו'.
ד"ה אף מעלין את המדומע באחד ומאה. סאה תרומה שנפלה למאה של חולין דקי"ל דעולה מותר להעלותה ["לסאה תרומה" ליתא בכ"י] מהן בשבת וכו'. ד"ה מטה לגבי חי מי בטיל. להיות טפילה לו שהרי צריך לה. ד"ה בתינוק שיש לו גיעגועין על אביו. שאם לא יטלנו הרי הוא נחלה ולא העמידו טלטול שלא בידים במקום סכנה ואע"ג דלאו סכנת נפשות היא אלא סכנת חולי.
<h2>דף קמב.</h2>
ד"ה וסנדליו וטבעותיו בידו. בידיו שלא כדרך מלבוש. ד"ה שאילו הוציאן כמות שהן. וכו'. ד"ה תיהוי כלכלה גופה בסיס. והיא עצמה תיאסר. ד"ה מליאה פירות. דעיקרה נעשית בסיס וכו'. סוד"ה בפירות המיטנפין. שאם ישליכם לארץ ימאסו. סוד"ה ולנערינהו נעורי. וישליך האבן לבדה בניעורתה. ד"ה וטמאה למעלה. והוא צריך לטהורה ואינו יכול ליטול הטמאה בידים מעליה לפי שהיא מוקצה וכו'. ד"ה ומאי דוחקיה כו'. שהטמאה למעלה לשבקיה סתם כדקס"ד בין וכו'. סוד"ה וחכ"א אין המדומע מדמע. ומדמע עד צ"ט כנגדו ואם יש חולין יותר מק' כנגדו עולה. סוד"ה אומר דשמעת ליה. כמאן דמחתא בעינא היא.
<h2>דף קמב:</h2>
ד"ה והא מיפליג פליג עילויה. ואמר כיון דאפשר לו למיעביד עונג שבת וכו'. ד"ה דר' יהודה עדיפא. ומיקל טפי פורתא ואמר כיון דיכול ליתן עיניו בצד זה וכו'. סוד"ה מטה על צדה. ולא יטול בידים. ד"ה נותן עליה מים עד שתכלה. שייך בהו כיבוס בעורות רכים ומיהו שרייתו לא זה כיבוסו וכו'. סוד"ה אלא בשבת. בין השמשות שלא מדעת. סוד"ה מאן תנא. דכי טרח ליטרוח בחבית דהוי היתרא ולא יטול האבן ממש, דהוי איסורא ואע"ג דהשתא נמי אבן מטלטלה בהדי חבית. ד"ה רבן שמעון. [אליבא דב"ה ליתא בכ"י]. סוד"ה דברי הכל בורר אוכל. דכי מגביה האבן עם החבית טרח טפי והוה ליה למשקל פסולת כר"ש. ד"ה כיון דאי בעי למשקל. לכולי יין שבחבית לא משתקיל וכו'. ד"ה ה"ג לא משתקל ליה יין שבשוליה עד דשקיל לה. וכו'. סוד"ה היתה החבית מונחת באוצר. ודואג שמא מטה ותפול האבן על החבית שאצלה. ד"ה בסרטיא. לשון יוון, רה"ר. ד"ה בשוכח, אבל במניח מדעת מערב שבת וכו'. ד"ה אבר יונה. חי מליח. ד"ה כפא אכיפי למה לי. בלאו כפא נמי שרי לטלטלינהו להנהו עומרים שבחצר דהא חזו למיזגא עלייהו. סוד"ה לאומצא. ואוכלים בשר חי מליח יבש כמעט וקורין לו אומצא. סוד"ה ושדי מיעיה לשונרא. ואע"ג דהאידנא לא חזו לאדם דלאו אורח ארעא לאוכלן ביו"ט וכו'.
<h2>דף קמג.</h2>
[ד"ה] התם כיון דמסרח. מעייא אי מצנע להו עד אורתא. ד"ה אוד. פורקין בלע"ז וכו'. סוד"ה ש"מ. דאית ליה מוקצה. ונולד. סוד"ה דלית ליה מוקצה. והיום לוקחו מהם. סוד"ה ארמייתא. אגב אימייהו נמי לבהמה קיימי.
<h2>דף קמג:</h2>
ד"ה חבית. שנשברה מצילין הימנה מזון ג' סעודות וכו'. ד"ה ובלבד שלא יספוג. שלא ישאיב בספוג וכו'. ד"ה רבי יהודה אומר אם לאוכלין. היו מכונסין אותם הפירות וכו'. סוד"ה שם. וליכא למיגזר בהן שמא יסחוט, והכי אמרינן בביצה דטעמא דמשקין שזבו משום שמא יסחוט הוא. ד"ה ויטפח. מכניס בו טפחו והשמן נדבק בה ומקנחה בשפת הכלי וכו'. ד"ה אפי' בזיתים וענבים. הואיל והני לאוכלין הוכנסו. ד"ה וסבר רבי יהודה סתם, שלא פירש לא לאוכל ולא למשקה וכו'.
<h2>דף קמד.</h2>
ד"ה שדם מגפתה. שנאמר ודם חללים ישתה ודם חללים שלא לרצון הוא ומכשיר ודם מגפתו מפרש התם וכו'. ד"ה יטמא חלב הבהמה שלא לרצון. דבהמה לאו בכלל חללים הוא וכו'. ד"ה שלא לרצון בסתמא. וה"ה דהוה מצי למירמי וכו'. עוד שם. דתותים ורמונים לאו בני סחיטה נינהו קתני לעיל לסתם אסור. והכא קתני אפילו זיתים וענבים סתמא לאו למשקה. סוד"ה דגלי דעתיה. טפי מהכניסן לאוכלין.
<h2>דף קמד:</h2>
סוד"ה אלא מאי אית לך למימר. ושרו להו מהאי טעמא. סוד"ה מנשיא תנא הוא. והא לא הוזכר אלא לראייה לדברי האי תנא והאי תנא סבר כוותיה. ד"ה וכ"ת. כשל בית מנשיא הכי קאמרת הלכה וכו'. ד"ה הוי רובא דעלמא. דמשום איהו לחודיה משוה דרך רמונים לסחיטה. סוד"ה מקדש. דזריעה היא. ד"ה הכא. חד גברא לחודיה הוא שמא בטלה דעתו נימא ביה. ד"ה כדרב חסדא. כיון דאחשביה איהו וכו'. עוד שם. סוחטין בפגעין ובפרישין כדי למתק הפרי וכו'. עוד שם. דשל בית מנשיא היו סוחטין ברימון בחול לצורך משקה וכו'. סוד"ה שם. וכיון דאיהו מחשיב ליה הוי משקה ומיחייב אבל פגעין ליכא למיחש להכי דאין אדם עושה אותן למשקה. ד"ה בשינוי מראה. ולא בג' לוגין וכו'. ד"ה רב פפא אמר. טעמא דתרדין לאו משום חשיבותא דאחשבינהו הוי, דלעולם לאו משקה נינהו וכו'. ד"ה נפל לתוכו. של מקוה יין או חומץ או מוחל והוא חמין מים היוצא מן הזיתים דשלשה מיני משקה יש בזיתים כשנותנן תחילה במעטן להתחמם ולהתבשל מאליהן מוחל זב מהן והוא צלול כמים ולאחר שעמדו ימים ודחקו ומעכו זה את זה עוד חזר מוהל אחר לזוב מהן והוא קרוב להיות כשמן ולאחר שעצרן והוציא שמנן בבית הבד ומשתהה התפוח של גפת בעקלים שהוא אגוד בהן בבית הבד חוזר מוהל אחר וזב מהן. ד"ה מאן תנא דמוהל משקה הוא. דקס"ד דאין מקוה נפסל וכו'.
<h2>דף קמה:</h2>
ד"ה מדיחין אותו. ולא אמרינן זהו בישולו וכו'. ד"ה תרנגולתיה דרבי אבא. מבשלה ושורה אותה במים חמים ימים רבים למחות מאליה ואוכלה לרפואה. סוד"ה מפני שהם עניים. לפיכך מועדים שלהם שמחים. ד"ה שאינן בני תורה. לכבדם כל כך כבני ארץ ישראל וכו'.
<h2>דף קמח:</h2>
סוד"ה מפיס. לחלק למי תגיע כל מנה ומנה.
<h2>דף קמט.</h2>
ד"ה אין רואין במראה. אינו צריך לו אלא לתקן שערות וכו'.
<h2>דף קמט:</h2>
ד"ה משום קוביא. דגזל הוא דאסמכתא לא קניא והא אסמכתא היא דסמיך על הגורל אם יפול לי גורל וכו'. סוד"ה חדא דכוליה קרא בנבוכדנצר כתיב. באותם שהיית מלקה אותן והערל והו'. ד"ה בשעה שעשה לו וכו'. לקמן היא ומדקאמר וכו'. ד"ה ענוש לצדיק לא טוב. צדיק המעניש אינו טוב וכו'. ד"ה חולית כמוני אלינו נמשלת. לענין ממשלה. ד"ה ממי נעמת. וכו'.
<h2>דף קנ.</h2>
ד"ה ורבו יתירא הוספת לי. וכו'. ד"ה אבל מחשיך הוא. לשמור פירותיו דזה דבר המותר וכו'. ד"ה ומביא פירות בידו. הואיל ועיקר החשכתו לא היה לכך. ד"ה כלל אמר אבא שאול. נותן היה כלל כדבר זה להוציא דבר אחר כיוצא בו וכו'. ד"ה כל שאני זכאי באמירתו. שאני רשאי לאומרו לחבירו או לגוי בשבת לעשותו למוצאי שבת וכו'. ד"ה מאי שנא כו' ה"ה דלא יאמר לחבירו כו'. ד"ה אמירה לגוי בשבת. וכבר סתמה רבי במתני' וכו'. ד"ה הא קמ"ל. משנה יתירה בהדיא הוא דלא לימא ליה הא סתמא שרי למימר ליה. ד"ה והיה מחניך קדוש. ולא כתיב ביה דבר אלא מקום חנייתך יהא בקדושה וכו'. ד"ה ערות דבר. אלמא לא אסר ליה אלא בשעת דבור וכו'. ד"ה וערות אביהם. אלמא ערוה היא דבן נח. ד"ה ודבור מי אסור וכו'. בכל הני דבור הוא. סוד"ה פקוח נפש. פקוח דיסקומברמנט בלע"ז. ד"ה קרקסאות ותרתטיאות. מיני פלטין הם. ד"ה ובסילקאות. הם שמאסיפין שם לבית הוועד. ד"ה של מלך. של עצה. שאינו שלו ואין צריך בהם. כגון הרוצה לבנות וכו'. עוד שם. כגון ההיא דפרישית, ושל מה בכך. כגון שכבר היו וכו' [הכל דבור אחד].
<h2>דף קנא.</h2>
ד"ה לעולם אסיפא קאי. שוי כללא למילתך ואימא כל שאני זכאי באמירתו רשאי אני להחשיך עליו דנשמע מינה הך ונשמע מינה מת וכלה דהאי נמי זכאי באמירתו הוא כדמפרשינן לקמן וכו'. ד"ה כלל אמר אבא שאול כו'. והאי נמי זכאי באמירתו הוא כדקתני סיפא וכו'. ד"ה גוי שהביא חלילין בשבת. וכו'. ד"ה לא יספוד וכו'. לעולם. וקנסא הוא משום דמוכחא מילתא דבשבילו הואי וכו'. ד"ה עשוי לו ארון. בשביל גוי או למכור. סוד"ה יקבר בו ישראל. שמא לצורך גוי נעשה. ד"ה תניא כוותיה דרב. דספיקה אסיר וכו'. סוד"ה שם. הואיל ואיכא גוים. סוד"ה באמבטי קטנה. ע"י עבדים וקומקמסין הרבה. ד"ה רוחץ בה. ישראל מיד דיש לומר משחשיכה הוחמו חמין לשם גוי. עוד שם. ודאי בשביל ישראל וגוים הוחמו שהרי לא לאדם אחד לבדו הוחמו דנימא ספק לגוי ספק לישראל וכו'. עוד שם. דקתני עשה גוי את הארון וכו'. ד"ה וימתין בכדי שיעשו. וכו'. ד"ה על קברו. של גוי באיסרטיא וכו'.
<h2>דף קנא:</h2>
ד"ה כדרמי בר אבא. דנקנסה עליהם מיתה ונדמין לארי כבהמה. ד"ה נמשל. מי שחיה מושלת בו בידוע שכבהמות נדמה. ד"ה זו פדחת. המצח שהוא חלק ומצהיר יותר מכל הפרצוף. ד"ה זה חוטם. שהוא תואר פני האדם. ד"ה ושבו העבים. חשכת עינים בא וכו'. סוד"ה שם. וצרות הרבות עליו. ד"ה מרווח. מאור העינים.
<h2>דף קנב.</h2>
ד"ה של פירות. כמו של ריח חרדל. ד"ה הכסלים. פלנקש בלע"ז. ד"ה לבי אבידן. מקום העשוי להתווכח שם המינים הכומרים עם ישראל במקראות. סוד"ה אדלא אבידנא בחישנא. כמו שמבקש דינר הנאבד ממנו לארץ. ד"ה תרתי טבא מתלת. של ימי הבחרות וכו'. סוד"ה ווי לה. ווי על ההולכת ואינה חוזרת. ד"ה גוזאי. סריס ומין היה. ד"ה כמהכא לגווזא. כמו שמכאן עד הסריס. ד"ה אמר ליה. רבי עקיבא. שליפא. אתה הסריס שבידיו עקורים וכו'.
<h2>דף קנג:</h2>
ד"ה כבוד אלקים הסתר דבר. מותר להסתיר דבר תורה לשם שמים. ד"ה בו ביום גדשו סאה. אותו יום עשו סייג לתורה וכו'. ד"ה והיא מקיאה. דשמא לא יאמין את הגוי וכו'. ד"ה אי הכי אפילו על חברו. נמי יכול לעשות כן וכו'. סוד"ה למיעבד עקירה והנחה. אבל רץ איכא היכרא. סוד"ה חדא דכתיב וכו'. שמנהיגה בקול הרי דבשוגג אינו חייב קרבן.
<h2>דף קנד:</h2>
סוד"ה בשליפי זוטרי. ונופלין על הכר השני וכן בכר השני עד שמגיעו לארץ.
<h2>דף קנה.</h2>
ד"ה האי דרגא דמדלא. סולם שעולין בו לסוכת נצרים וכו'. ד"ה מפספסין, שכן דרך שמפזרים בפניה העשבים וכו'. סוד"ה שחת. ומשום טירחה דלא צריך הוא. ד"ה הן הן פקיעין וכו'. כולן קשין של שבלין נינהו וכו'. ד"ה כיפין תלת. קשורין ג' אגדים.
<h2>דף קנה:</h2>
ד"ה משח אודניה. מעט כמדת אוזנו. [כצ"ל מדה מתרגמינן משחתא]. ד"ה לית דעתיר מחזירא. שכל מאכל הוא אוכל ומוצא לאכול וכו'. סוד"ה מאכילה מעומד. אינו יכול לתחוב כל כך ויכולה להחזיר. ד"ה קלי. קמח של תבואה שנתייבשה כשהיא קליות בתנור ואותו קמח לעולם מתוק הוא והוא קמחא דאבשונא ונעשין ממנו שתיה משמן ומים ומלח שמערבין בו.
<h2>דף קנו.</h2>
יהא גבר ולא חדא ביה. יהא אדם שלם במדה אחת ["יהא" יתירא יש למחוק] ולא אחת בו וכו'. סוד"ה דתלי ביה נורא. בוער בו כתנור.
<h2>דף קנז:</h2>
ד"ה בגמ' לידע. בין שיש בארובה פותח טפח וכו'.
